נחום איש גמזו לימד אותנו שהמתנה היא כתר. לא כל דבר צריך לקרות מיד. יש ערך בעיכוב, בהשהיה, בנתינה של זמן. תורה ו' בליקוטי מוהר"ן מגלה ש"המתן" הוא שער להארה עליונה – לכתר. אבל דווקא מהמקום הגבוה הזה חייבים להיזהר ולברר את הגבול: כשאדם רעב, כשמישהו מולך בצער – עכשיו זה לא הזמן לכתרים. עכשיו זה הזמן לפעול. כי גם "המתן", שהוא מידה שבכתר, צריך לדעת מתי להניח אותו בצד – כדי להיות בן אדם

יום ד', ח' בסיון - החיזוק היומי מהגה"צ הרב אליעזר ברלנד שליט"א:

עד שנחום איש גמזו פירק את החבילות (תענית דף כ"א עמוד א), הוא אמר לעני, 'המתן', אמר לו, תלמד תורה ו’ (ליקוטי מוהר”ן).

דבר ראשון יש את התורה של ה'המתן', זה תורה ו’ בליקוטי מוהר”ן. הוא הביא לו ליקוטי מוהר”ן ואמר לו תלמד תורה ו'.

נחום איש גמזו אמר לעני, תחכה רגע, שניה, תן לי חמש דקות לפרק את החבילות. הרי אדם הולך במדבר עם המשא במשך שבוע, חודש, הכל ארוז, הכל קשור טוב, בלי זה הכל יתפרק לו במדבר.

נחום איש גמזו קושר את החבילות, הוא הולך עם שלושה חמורים עמוסים באוכל ומשקה, איך הוא יתיר את זה? פתח לו את תורה ו' ואמר לו המתן - המתן זה כֶּתֶר, "כַּתַּר לִי זְעֵיר" (איוב לו ב), המילה כֶּתֶר בארמית זה כַּתַּר, חכה, המתן, המתן.

עד שנחום איש גמזו אמר לעני 'המתן', העני נפטר. מסכן הלך ישר לגן עדן - כי שעל ידי ’המתן' זוכים לגן עדן. זה לא סתם, הוא ראה שהעני נכנס לגן עדן אז הוא רצה גם להיכנס לגן עדן. 

הוא אמר, הידיים שלי שלא חסו על ידך - יכרתו, הרגליים יִיגָּדְמוּ, גוּפִי יִמָּלֵא שְׁחִין, הלשון שלי תְּחַתֵּךְ והָעֵינַיִם יִסָּמּוּ, הוא נהיה עיוור.

מה קרה? במה אתה אשם? אתה לא אשם בכלום! אבל עד שהאדם מגיש אוכל לשני, אם אדם לא אכל שלושה ימים, הוא מגיע מאומן ושלושה ימים הוא לא אכל, עד שתביא לו אוכל, עד שתעשה לו חביתה ישר תביא לו לשתות, אל תחכה שניה.

מה, עכשיו באתי מאומן, שלושה ימים הוא לא אכל, שלושה ימים הוא לא שתה. רק מקישינב לאומן זה 12 שעות, לפעמים זה 18, ואם זה מבודפשט זה  24 שעות, אם זה מורשה זה 36 שעות.