"והיום שאין לנו את הפרה אדומה שתישרף באש תיקן הקב"ה שיכופר לישראל ע"י פטירת הצדיקים שעסקו בתורה הקדושה לשמה ,עד שזכו ונהפכו הם עצמם להיות התורה. וזה שהצדיק מקבל על עצמו שיהיה שמו מבוזה ומושפל בפי הבריות."

דברים נפלאים שנערכו מתוך דברי הגה"צ הרב יורם אברג'ל זיע"א מהקונטרס החשוב - מסילות אל הנפש לפרשת חקת.

הקב"ה ועם ישראל פתחו ואמרו שירה, ומכיון שע"י הבאר נודע ונתפרסם נס זה, לכן אמרו בנ"י שירה על הבאר. ודבר פלא היה בשירה זו שלא הוזכר בה שמו של הקב"ה כלל...

והלא בכל השירות (כמו שירת הים) מוזכר שמו של הקב"ה מס' פעמים ומדוע בשירת הבאר לא?

רש"י מביא משל למלך שהיה לו שר חשוב שהיה אהוב עליו מאוד מחמת שהיה מסור לדברי המלך בכל מאודו. פעם ערכו השרים סעודה חשובה והזמינו את המלך, אמר המלך: אם אוהבי שם - אני שם, ואם לאו - איני הולך!

הסעודה בנמשל היא שירת הבאר ואוהבו של המלך הוא משה רבינו, ומכיון שלא הזכירו בשירה את משה, לא הסכים הקב"ה ששמו יוזכר - כי רק להיכן שמגיע אוהבו של המלך מגיע גם המלך עצמו.

מיתה - לאו דווקא שכיבה בתוך עפר

כתב רבי נחמן מברסלב ( ליקוטי מוהר"ן ר"ס): השם הוא הנפש, בבחינת "נפש חיה הוא שמו" (בראשית ב, יט). ויש בבחינה זו מסירת נפש.

כאשר צדיק מוסר את שמו מרצונו ומדעתו, והכל דוברים עליו, ובודים עליו כזבים שלא עלה על דעתו, ויש לו שפיכות דמים ממש מזה ועושה זה בכוונה - זה נחשב לו בחינת מסירת נפש ממש, כי השם הוא הנפש. וכאשר הוא מאבד את השם שהוא הנפש יש לו שפיכות דמים מזה, והוא מציל את ישראל בזה ממה שהיה ראוי לבוא עליהם חו"ש - כי ע"י מסירת שמו שהוא נפשו הוא מציל אותם!

ומגלה לנו רבי נחמן, שכשם שיש מסירת נפש בפועל ממש, היינו מסירת גופו להריגה על קידוש השם - כן יש עניין של מסירת השם שהוא גם כן כמו מסירת נפש ממש!

והיינו ע"י שהצדיק מקבל על עצמו שיהיה שמו מבוזה בפי הבריות, גם זה נחשב כמו מסירת נפש ממש. כי בתוך שמו של האדם מונח שורש נפשו, וכשמדברים על שמו כל דבר אסור, ומזים אותו ברבים, זה נחשב למסירת נפש ממש, ובזה הוא ממתיק הדינים מעל נשמות ישראל.

ובאמת בכמה בחינות, מסירת שמו של אדם על קידוש השם, יותר קשה ממסירת גופו להריגה ממש, כי את הגוף יכולים להרוג רק פעם אחת, ואח"כ נשמתו עולה אל שורשה למעלה ומתענגת מזיו השכינה, אבל במסירת השם יכול האדם לסבול ימים ושנים ארוכים של ביזיונות ושפיכות דמים, ובכל פעם נשפך דמו מחדש ומרגיש ייסורים גדולים ונוראיים מאוד.

וגם רואים בחוש שעל מי שנדקר בחרב כולם ירצו לרחם ולעזור לו בכל אופן שיכולים, אבל בביזיונות ושפיכות דמים שיש לאדם בפנימיות לבבו, זה אין אף אחד רואה רק השם יתברך לבדו, ואין שום בריאה שבעולם יכולה לעזור לו כלל - ולכן קשורים בזה ייסורים עצומים ואיומים מאוד.

והצדיק מקבל כל זה על עצמו, כדי לכפר על נשמות ישראל ולהציל אותם מגזירות רעות, חו"ש - וזה נחשב כמסירת נפש ממש...

והיום שאין לנו את הפרה אדומה שתישרף באש תיקן הקב"ה שיכופר לישראל ע"י שתי דרכים:

1. שריפת התורה ובכללם שריפת ספרי הקודש, וכמו שראינו במהלך ההיסטוריה שקרה מס' פעמים.
2. פטירת הצדיקים שעסקו בתורה הקדושה לשמה עד שזכו ונהפכו הם עצמם להיות התורה.

וכנ"ל שפטירת הצדיקים יכולה להיות ע"י מיתה כפשוטו ממש, או ע"י אבדת השם - שהצדיק מקבל על עצמו שיהיה שמו מבוזה ומושפל בפי הבריות.

ומכאן מובן למה עם ישראל לא הזכירו את שמו של משה בשירת הבאר, כי ע"י אבידת השם נחשב לו כאליו הוא נפטר בפרשה זו...

ומכאן נלמד גודל האיסור לדבר על שום תלמיד חכם, כי אולי התלמיד חכם הזה מסר את שמו מתוך רצון כדי להמתיק את הדינים מעל עם ישראל.

ואם ההזהרה הזו הייתה שייכת במשך כל הדורות, כל שכן שהיא שייכת בדורנו, שהמוח נחלש וכוחות הנפש הצטמצמו - ואין אנו יודעים כיצד נראה אדם צדיק. ולכן, כדי להציל משחת חיינו, עלינו לשים מחסום לפינו, ולא לחוות דעה, ולא להתערב בשום מחלוקת, ולקיים את דברי הנביא (עמוס ה, יג):

"הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם".