סוד נשמת אליהו הנביא: כך זוכים להמשיך נשמות מעץ החיים

שיעור מס' 359 | *ליל ו' פר' כי תבוא, אור לט"ו אלול תשס"ב - שיעור לחבורות אנ"ן, חלק ב' (המשך ממס' 358)

אליהו הנביא זכה לעלות בסערה השמיימה עם גופו, אך מהו הסוד הטמון בכך? הרב ברלנד שליט"א מסביר את הקשר בין שמירת העיניים והפה לבין שלום בית אמיתי, ומגלה כיצד ראיית הטוב בזולת היא המפתח להמשכת נשמות עליונות מעץ החיים.

בנימין הצדיק היה ללא חטא, אך לא הייתה לו את הבחינה המיוחדת של יוסף. יוסף הצדיק הוא סמל ל"שמירת עיניים" – הוא עומד בכל הניסיונות, לא פותח את העיניים לעולם יהיה מה שיהיה. אולם, אף שיוסף שמר על עיניו, מצינו שאת פיו הוא פתח בדיבור על אחיו, ולכן נענש.

חז"ל מלמדים אותנו שפנחס, שהוא אליהו הנביא, בא מבנות פוטיאל – מזרעו של יוסף. מדוע? כיוון שיוסף "פטפט" ביצרו, היה צורך בתיקון הדיבור. פנחס בא לתקן את מה שיוסף טרם השלים. העין של יוסף הייתה מתוקנת בתכלית, אך הפה עדיין היה זקוק לתיקון. כדי לזכות למדרגות העליונות, האדם צריך לעבוד על כל החושים: על האוזניים, על העיניים, על הפה, ובעיקר על המוח – שיהיה "ראש דברך אמת", שהמוח יהיה נקי לחלוטין.

סוד עליית אליהו בסערה השמיימה

כאשר האדם מזכך את עצמו, הוא זוכה להביא לעולם את בחינת אליהו הנביא. אליהו היה צריך לעשות את כל התיקונים הללו, ואף להשפיל את עצמו. אילו היה משפיל את עצמו אצל יפתח הגלעדי, זו לא הייתה באמת השפלה – אדרבה, היו עושים לו כבוד מלכים, תולים כרזות ורוקדים לכבודו. אך בעיניו זו הייתה נראית השפלה, והוא היה צריך להתגבר על הדמיון הזה.

הזוהר הקדוש שואל: איך זוכים לנשמה כזו כמו של אליהו, שבסופו של דבר זכתה למרכבה של אש וסוסי אש? איך זוכים שהגוף עצמו יהפוך לרוחני ויעלה למעלה? התשובה טמונה במושג "נקי בנפשו".

"כל נשמתין דעלמא, כיון שהן באות ממש מגן עדן וכולא צרורא דחיי, לא שייך בהן מיתה"

רבי שמעון בר יוחאי מגלה שאדם יכול להמשיך נשמות מעץ החיים ממש. נשמות כאלו הן כה טהורות וקדושות, שאין בהן בחינת מוות כלל. אם עושים את התיקון הנכון, המוות לא שולט בהן, כפי שאליהו הנביא לקח את הגוף למעלה והפך אותו ל"צרור החיים".

החושך נמצא בתוכנו

כיצד זוכים להוריד נשמות כאלו, שיקחו את הגוף למעלה? הזוהר הקדוש אומר: "וכד נוקבא דכורא" – הדבר תלוי בכך שלא יהיה שום מחלוקת בבית.

כשאדם לא שומר את העיניים, בהכרח תהיה לו מחלוקת בבית. מדוע? כי לא די בכך שהוא לא רואה את האור שבביתו, הוא רואה חושך. הוא רואה את הכל הפוך. כל פתיחת עין אסורה שורפת לו את הדעת, והוא נשאר בלי "עין" ובלי "מוח" רוחניים. במצב כזה הוא רואה רק חושך, ונדמה לו שהחושך מגיע מאשתו או מהסביבה.

הוא לא רואה שהחושך זה במוח שלו. החושך זה אצלו. הוא חושב שהחושך זה אשתו, אבל אם אדם היה יודע שהחושך זה הוא עצמו – אז היה יודע איך לעשות תשובה.

הצדיק בוכה ויודע: "אני מקור החושך". כשאדם מבין זאת, הוא יכול להוריד נשמות קדושות ובהירות. אבל כשהוא לא יודע זאת, הוא חי בהקפדות ובשנאת חינם. זהו הלימוד הגדול: הכל תלוי ברצון אמיתי, בשמחה ובאמון, ללא שום הקפדה בתוך הבית.

לראות את האור שבזולת

יעקב אבינו, למשל, זכה לראות הכל, אך הייתה נקודה שבה לא ראה את האור של לאה. התורה הקדושה מתארת זאת כ"שנואה לאה" – לא חלילה שנאה ממש, אלא שלא ראה את מעלתה ואורה הגנוז. מכך שאין רואים את האור של השני, צומחות כל המחלוקות והחורבנות. אדם רואה רק את האור של עצמו ולא את של חברו.

ההורים של אליהו הנביא זכו להוריד נשמה כזו לעולם כי אצלם לא הייתה שום ראייה של חיסרון אחד בשני. אף אחד לא ראה פגם בשני.

אסור שאדם יראה בכלל חיסרון בשני. זה צריך להיות 'בתיובתא חדא בתרי סטרין' – משני הצדדים.

לפעמים הבעל רואה אור באשתו, אך היא לא רואה בו, או להיפך. השטן מתאמץ מאוד שלא יראו אור זה בזה בו זמנית. אך הסוד הוא להגיע למצב שבו שני הצדדים רואים רק טוב וקדושה אחד בשני. כשזוכים לזה, אפשר להמשיך נשמות מצרור החיים ממש, נשמות שהן "קיומא יתיר" – שחיות לנצח עם הגוף, ועולות בסערה השמיימה.

---
חלק 2 מתוך 4 — שיעור מס' 359
→ חלק קודם | חלק הבא ←
כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי) | חלק 3 | חלק 4