סוד העפר והאפר: כיצד הביזיונות מעלים את המצוות

שיעור מס' 15 | שיעור א' - בוקר יום א' פר' נשא, כ"ח אייר תשנ"ה - בישיבה (המשך ממס' 14)

השיעור חושף את סוד מעלתם של האבות הקדושים שהיו בבחינת \

מכל המצוות והתורה שלמדו אברהם ויצחק נבראו מלאכים. כאשר יעקב אבינו הלך לבדו בעולם, להתמודד מול עשיו ולבן הארמי, לא היה מי שיעזור ויתמוך בו. מי ששמר עליו והגן עליו בכל מקום שאליו הלך, היו אותם שישים ריבוא מלאכים שנבראו מכוחם של אברהם ויצחק. כל אות של תורה שאדם לומד, כשהוא מקושר לצדיק האמת, הופכת למלאך ששומר עליו, על ילדיו ועל נכדיו.

כוחו של הביטול המוחלט

ה"שפת אמת" מסביר שמעלתם העצומה של האבות הקדושים נבעה מכך שהם היו בבחינת "עפר ואפר". אברהם אבינו אמר על עצמו:

"וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר"

יצחק היה כאפר על גבי המזבח, ועל יעקב נאמר:

"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב"

רק מי שמשים עצמו כעפר ואפר יכול לברוא מלאכים מהאותיות. אברהם אבינו היה בטל במציאות לגמרי להשם יתברך, ללא שום תחושת "אני" או ישות עצמית. הוא הפך את עצמו ל"הבל בעלמא" קדוש. בזכות ביטול זה, הוא הפך ליסוד כל העולם, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" – באברהם.

הצדיק, שהוא בבחינת עפר, כולל בתוכו את כל העולם כולו והופך ל"אבן השתייה" שעליה מושתת העולם. רבי נחמן מברסלב מסביר (ליקוטי מוהר"ן, תורה ה') שהעולם מחולק לשבעה אקלימים, וכנגדם ישנם שבעה רועים. כל אדם אחראי על חלק מסוים בעולם, ועליו לברוא מלאכים שישמרו על האזור השייך לו. כאשר ישנו דין או צער בעולם, האדם הממונה על אותו חלק מרגיש זאת, ותפקידו הוא להמתיק את הדינים הללו על ידי שמחה וקריאת סיפורי מעשיות של צדיקים.

סוד מי הסוטה ומדרגת אברהם אבינו

סוד זה של העפר מתגלה גם בפרשת סוטה. אישה זו, שעוברת מסכת של השפלות וביזיונות לעיני כל, שותה מים שמעורב בהם עפר מקרקע המשכן. הרמב"ם פוסק שאם היא טהורה, לאחר שתשתה מהמים היא תתחזק, פניה יזהירו, ואם הייתה עקרה – תזכה להיפקד בבן זכר.

מדוע היא זוכה לכל השפע הזה? משום שעל ידי הביזיונות שעברה, היא עולה למדרגתו של אברהם אבינו, שהיה "עפר ואפר". כשאדם עובר ביזיונות ושותק, הוא זוכה להגיע למדרגת האבות הקדושים.

הביזיון כ"שחיטה" של הגאווה

רבנו אומר שאדם צריך להשתדל כל יום שיהיה לו ביזיון, כי ללא ביזיונות – שום דבר לא יכול לעלות למעלה. לעיתים אדם קם מוקדם, מתפלל ארבע שעות ברציפות, ומיד מתחיל להתנפח מגאווה: "אני הכי צדיק, אני הכי למדן, הכי קדוש, הכי פרוש".

כאשר הקב"ה רוצה "לטעום" מהמצווה של אותו אדם, הוא כביכול אינו יכול. המצווה הזו נחשבת ל"אבר מן החי", שאסור באכילה, משום שהיא מלאה ב"דם" של גאווה וישות. הקב"ה אינו יכול לבלוע תפילה של אדם שמנופח מגאווה יותר מהבורא בעצמו.

כדי שהשם יתברך יוכל לקבל את המצווה, צריך לעשות לה "שחיטה". הביזיון שאדם עובר הוא השחיטה של הגאווה. כאשר מבזים אותו ונשפך דמו, יוצאים הדמים העכורים של הגאווה, ורק אז הקב"ה יכול לטעום ולהתענג מהמצוות שלו.

זהו הסוד שאמר יצחק לעשיו:

"וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי"

מטעמים "כאשר אהבתי" – פירושו מצוות ללא גאווה. רק כאשר אדם מוכן להיות בבחינת עפר ואפר, לקבל את הביזיונות באהבה ולהכניע את ישותו, הוא הופך ליסוד העולם וזוכה שכל תפילותיו ומצוותיו יעלו ויתקבלו ברצון לפני אדון כל.

חלק 2 מתוך 4 — שיעור מס' 15

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי) | חלק 3 | חלק 4