סוד הבאר וגילוי הר סיני מחדש: החיבור בין אבא לרחל

שיעור מס' 18 | שיעור א': יום ג', חוקת, כ"ט סיון תשנ"ה

מדוע נצטווה משה לדבר אל הסלע בפרשת חוקת, בניגוד להכאה בצור בפרשת בשלח? מאמר מעמיק על כוונת הקב

מובא בהלכה שראוי לומר בכל יום את עשרת הדיברות. ביום אומרים את עשרת הדיברות של פרשת יתרו, ובלילה, כפי שכותב ה'קב הישר', אומרים את אלו של פרשת ואתחנן. במדרש מובא שמי שזוכה, שומע את עשרת הדיברות בכל רגע. כך מסופר על הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו, שהיו זוכים לשמוע בכל רגע ממש את קול מעמד הר סיני, בבחינת: > "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף".

אדם צריך לחיות בכל רגע כאילו הוא עומד כעת על הר סיני. הזוהר הקדוש בתחילת פרשת חוקת מבאר, שמי שלומד תורה נחשב כמי שעומד על הר סיני.

סוד הדיבור אל הסלע

זהו כל העניין של פרשת חוקת וסוד הבאר. הקב"ה רצה לגלות את מעמד קבלת התורה מחדש לפני הכניסה לארץ ישראל. סוד הבאר הוא גילוי שכינתו של הקב"ה, שהתעבר כביכול בתוך הצור. ה' רצה להשפיע את עשרת הדיברות מחדש, כדי שעם ישראל ישמעו אותן שוב רגע לפני נסיעתם לארץ ישראל.

על הפסוק: > "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם", מסביר ה'חידושי הרי"ם' פשט נפלא: מה פירוש "לעיניהם"? הכוונה היא שכשם שבמעמד הר סיני ראו את האותיות הפורחות באוויר, כך גם עכשיו, על ידי הדיבור אל הסלע, יזכו לראות שוב את אותיות התורה. העיקר היה לברוא את עשרת הדיברות מחדש.

היה ראוי שיהיו קולות וברקים בכל העולם, ממש כמו במעמד הר סיני ואף פי שניים ממנו. התגלות זו הייתה אמורה להתרחש כעת, לאחר פטירת מרים הנביאה.

ההבדל בין הכאה לדיבור

כאן טמון החילוק העצום בין ההכאה על הצור בפרשת בשלח, לבין הדיבור אל הסלע בפרשת חוקת. בפרשת בשלח, כאשר העם צמא למים ורב עם משה, ה' מצווה עליו: > "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". שם משה הכה בצור, והדבר היה בסדר גמור.

מדוע, אם כן, בחוקת נאסר עליו להכות? מסביר האר"י הקדוש, שבפרשת בשלח, לפני מתן תורה וטרם העמידה על גבול ארץ ישראל, העבודה הייתה להמשיך את "אור אבא" (חסד עליון) אל "אמא" (בינה). חיבור זה של אבא ואמא נעשה על ידי הכאה כלשהי, וממנו נמשך שפע בריאת התורה, שמיד לאחריו הופיע מעמד הר סיני.

אך כעת, בחוקת, התחילה עבודה חדשה לגמרי. דור המדבר נקרא בחינת "לאה", ומי שהוא בבחינת לאה אינו יכול להיכנס לארץ ישראל, הנקראת בחינת "רחל". כדי להיכנס לארץ, היה צורך לחבר את אור "אבא" עם "רחל". חיבור זה דורש דיבור ולא הכאה, כדי ליצור מחדש את מעמד הר סיני בשלמות.

מסירות הנפש של מרים

כל הבאר הזו ניתנה בזכותה של מרים הנביאה. לולא מסירות נפשה, לא הייתה באר. מרים היא זו שהחייתה את הילדים במצרים. המדרש הגדול בפרשת שמות מתאר כיצד פרעה ציווה על המיילדות: > "אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ". המיילדות עשו צחוק מפרעה ואמרו לו שהנשים העבריות הן כחיות השדה – כלביאות ונמרות שיולדות ללא עזרה.

פרעה, שניהל את מצרים כ"מדינת חוק", לא יכול היה להרוג ללא עדים ומשפט, ולכן שלח שליחים לבתיהן כדי להרוג את הילדים. אומר המדרש על הפסוק: > "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים", שהמיילדות עצמן הפכו לקירות ולקורות הבית כדי להסתתר! פנחס וכלב הפכו לעמודים וקישוטים, וכך ניצלו. בזכות מסירות נפש עצומה זו, זכתה מרים לבאר המלווה את ישראל.

הפספוס של גילוי להבות האש

כאשר עם ישראל עמד על גבול הארץ, היה צורך להשמיע להם שוב את עשרת הדיברות. בעל 'המדרש הגדול', שהיה בעל רוח הקודש, חיבר פיוט מיוחד לפרשת חוקת שבו הוא מתפלל שנזכה לשמוע את עשרת הדיברות ולקבל את הלוחות מחדש. הוא הכריז בפיוט: > "הַמַּנְחִיל מִלּוּחוֹת הַבְּרִית בְּאֶצְבָּעוֹ כְּתוּבִים, הַמַּשְׁמִיעֵנוּ דִּבְּרוֹת בְּלַהֲבֵי אֵשׁ חֲצוּבִים".

משה רבנו היה אמור לתת את התורה מחדש באותו רגע, עם להבות אש ממש. המדרש מתאר שבאותה שעה אכן יצאו מהסלע אש, מים, שמן ויין. העם חשב שזהו כישוף, אך האמת היא שהמים היו אמורים לצאת בתוך להבות אש, בבחינת "וְדִבְּרוֹת קָדְשְׁךָ מִלַּהֲבוֹת אֵשׁ".

בסופו של דבר, בגלל ההכאה בסלע, ההתגלות האדירה הזו הצטמצמה. במקום גילוי מחודש של עשרת הדיברות בלהבות אש, יצאו רק כמה זיקוקים בתוך המים.

סוד המרגלים: להמשיך אורות לרחל

המעבר מהמדבר לארץ ישראל דרש עבודה רוחנית עמוקה. כל העבודה הייתה להאיר בבחינת "רחל" (ארץ ישראל). דור המדבר היה בבחינת "לאה" (בינה), ולא היה להם קשר טבעי לרחל. לכן ה' ציווה על משה: > "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן".

המילה "ויתורו" אינה מלשון "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם", אלא מלשון חיפוש חכמה, כפי שכתב שלמה המלך: > "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה". אווירה של ארץ ישראל מחכים, והמרגלים נשלחו כדי ליצור את הקשר הרוחני בין יסוד "אבא" (משה) לבין "רחל" (הארץ).

תפקידו של מרגל הוא להעביר ידיעות ממדינה למדינה. ברובד הרוחני, המרגלים היו צריכים להעביר אורות עליונים מיסוד אבא אל רחל – דבר שאף צדיק מאז בריאת העולם לא הצליח לעשות. אך המרגלים פגמו בשליחותם. במקום "לתור בחכמה", הם בחרו ב"ויחפרו" – מלשון חרפה ובושה. הם חיפשו לבייש את הארץ ולהרוס את התוכנית האלוקית.

נחלי ארנון והכנעת האויבים

חטא ההכאה בסלע החזיר כביכול את חטא עץ הדעת. אם משה היה מדבר אל הסלע, היה נעשה ייחוד "פנים בפנים" של רחל וזעיר אנפין, ועם ישראל היה נכנס לארץ מתוך שמיעת עשרת הדיברות. משלא נעשה הדבר, נאמר: > "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלֵי בְאֵר עֱנוּ לָהּ".

הבאר נכנסה בנחלי ארנון. הזוהר הקדוש מסביר ש"ארנון" הוא סוד הייחוד העליון של אבא ואמא ("אור" ו"נו"ן" שערי בינה). זהו ייחוד עצום שלא פוסק לעולם. כאשר עם ישראל זכו לאותו ייחוד גבוה של 'ארנון', כל האמוריים ושונאי ישראל נמחצו מיד. ה' הראה להם שאין להם מה לפחד מענקים או ממלחמות; ברגע שנעשה הייחוד העליון, האדמה בולעת את האויבים או שהם עפים באוויר.

העבודה שלנו כיום היא להמשיך את הייחודים הללו. קודם כל על ידי קיום מצוות מעשיות (בחינת מלכות), ולאחר מכן על ידי עמל התורה (בחינת זעיר אנפין), עד שזוכים להגיע לייחוד העליון של "נחלי ארנון" – חיבור החכמה והבינה בשלמות.

חלק 1 מתוך 4 — שיעור מס' 18

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2 | חלק 3 | חלק 4