סוד המטה והנחש: מדוע הכה משה בסלע?

שיעור מס' 20 | שיעור א': (המשך ממס' 19) בוקר יום ה', פר' חוקת, א' תמוז תשנ"ה - אחרי התפלה
משה רבנו התכונן ארבעים שנה לניסיון במי מריבה, אך ברגע האמת הכה בסלע עם הצד של הנחש במקום לדבר אליו. המאמר חושף על פי הזוהר והאר"י את סוד המטה שהיו לו שתי צורות, ומלמד מדוע שום חכמה לא תעזור בשעת ניסיון – אלא רק ביטול מוחלט.
הזוהר הקדוש על הפסוק:
"קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע"
שואל: מה הפירוש "ודיברתם"? ומסביר הזוהר שהכוונה היא: דיברתם אל אותו נחש. ה' מזהיר את משה שייזהר שהמקל לא ייהפך לנחש, כפי שהיה בהכאה הראשונה בצור.
למטה של משה היו שתי צורות: צד אחד של מטה, שבו חקוק השם המפורש, וצד שני של נחש. כאשר עם ישראל היו חוטאים, המטה היה נהפך לנחש, כדי להראות להם שלמרות חטאיהם נעשים להם ניסים. אך כעת, במי מריבה, עם ישראל היו במדרגה של צדיקים גמורים ללא חטא. לכן ה' ציווה על משה להשתמש בצד של המטה, שכולו רחמים, ולא בצד של הנחש.
סוד המטה שנברא בבין השמשות
המקל הזה נברא בערב שבת בין השמשות, והועבר מאדם הראשון הלאה עד שהגיע ליוסף הצדיק. כשבזזו את רכושו של יוסף, יתרו לקח את המקל, ברח ותקע אותו בחצרו. איש לא הצליח לעקור אותו, עד שהגיע משה רבנו ועקר אותו.
רבי יוסי מסביר שכאשר ה' אמר למשה בקריעת ים סוף:
"וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ"
הפירוש של "ונטה" הוא להטות את המקל לצד שאינו חקוק בו נחש. ה' אמר לו: "תכוון עם הצד שאינו של נחש, שכולו רחמים, וכך הים ייבקע". ואכן, משה כיוון אל הצד של השם המפורש.
חטא מי מריבה וסוד חטא אדם הראשון
במי מריבה, משה רבנו התבלבל מרוב שעם ישראל נקהלו וצעקו עליו, ובמקום להשתמש בצד של השם המפורש, הוא הכה בסלע עם הצד של הנחש.
האר"י הקדוש בספר הליקוטים (שער הפסוקים) מסביר סוד נורא: החטא של משה רבנו בסלע הוא ממש חטא אדם הראשון. על ידי שהכה עם הצד של הנחש, הוא החזיר לעולם את חטא הנחש הקדמוני ואת כל זוהמת הנחש.
שלמה המלך אמר על כך: "דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר". כל החטא של משה במי מריבה היה מפני שהכה עם הצד של הנחש. אילו משה היה מכה עם הצד של שם הוי"ה, הכול היה בסדר ועם ישראל היו נכנסים מיד לארץ ישראל.
לוכד חכמים בערמה: ההכנה לניסיון
הילקוט שמעוני מתאר כיצד התנפלו על משה רבנו. משה ידע ברוח הקודש ששעת המבחן שלו תהיה קשורה למים. גם האיצטגנינים ניבאו שמשה ילקה במים.
במשך ארבעים שנה משה רבנו התכונן לרגע הזה. הוא היה שומר את עצמו, חיכה לניסיון ופחד ממנו. אך המדרש אומר על כך:
"לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָה"
כאשר מגיע הניסיון, שום חכמה לא תעזור. אדם חושב שיוכל להתמודד עם ניסיונות בעזרת החכמה שלו, אך האמת היא שרק תפילות, בקשות וביטול מוחלט יכולים להציל אותו. היה חסר למשה עוד חוט השערה של תפילה, עוד טיפה של ביטול, כדי לעבור את הניסיון בהצלחה.
סדרת הניסים וההזדמנות שהוחמצה
כשהגיעו לסלע, עם ישראל התחילו להתריס. הם ראו שמשה מחפש סלע מסוים (הסלע של מרים) ואמרו לו: "אם אתה פועל על פי ה', תוציא לנו מים מכל סלע! הרי היית רועה צאן במדבר ארבעים שנה, אתה בוודאי מכיר מעיינות תת-קרקעיים שמסתתרים תחת סלעים".
כאשר משה הכה בסלע, פרצו המים בזעף ושטפו את כל מי שחלק עליו. אך העם עדיין לא האמין וטען שזו תופעת טבע.
מיד התחיל לצאת מהסלע דבש. אמרו ישראל: "אולי דבורים עשו שם כוורת במשך אלף שנה". התחיל לצאת שמן. אמרו: "אולי בדואים החביאו שם מאגר שמן".
ראה ה' שעדיין אין להם אמונה, והתחילה לצאת אש מתלקחת מהסלע. רק אז, כשראו זיקוקי אש, אמרו: "עכשיו אנחנו מאמינים שזה מהשמיים".
אך אז כבר היה מאוחר מדי. זוהמת הנחש חזרה לעולם, ואפילו טיפות דם החלו לבצבץ מהסלע, להראות את הטומאה הנוראה שירדה.
מסכם המדרש: אחרי כל זה, עדיין היה אפשר לתקן. אילו עם ישראל היו אומרים שירה באותו רגע, הכול היה נמחל להם, והייתה באה הגאולה השלמה במהרה בימינו.
חלק 1 מתוך 4 — שיעור מס' 20
הירשמו לניוזלטר
קבלו מאמרי תורה והתחזקות ישירות לתיבת הדואר שלכם