סוד השמחה במצוות: המפתח לשפע בעולם הזה ובעולם הבא

שיעור מס' 45 | בוקר יום ג' פר' בראשית, כ"ג תשרי, אסרו חג סוכות תשנ"ו (המשך ממס' 44)

הגאון החיד\

אומר החיד"א שישנם עשרים ושניים תנאים לפני קיום של כל מצווה ומצווה, והסדר שלהם מכוון לפי אותיות האלף-בית. התנאי השלישי, כנגד האות ג', הוא "גילה" – שאדם ישמח בעשיית המצווה יותר מאלפי זהב וכסף, וייכנס לשמחה עצומה. כל מצווה דורשת את כל עשרים ושניים התנאים, אך כעת נתמקד בתנאי של השמחה.

כשאדם הולך ללמוד גמרא, בעזרת השם שילמד כמה שיותר. על כך אמר החזון איש, שכאשר מגיע "בין הזמנים", זהו המבחן האמיתי. בישיבה יש סדר קבוע: מאה בחורים קמים באותו זמן, לומדים באותו זמן, אוכלים וישנים באותו זמן. אם אתה עייף, המשגיח אומר לך להתאושש כי עכשיו סדר לימוד. אבל מה קורה עם אדם שהמוח שלו עובד בדיוק הפוך? שדווקא כשכולם ישנים המוח שלו מתחיל לעבוד?

מסביר החזון איש, שבבין הזמנים אתה יכול ללמוד פי שניים. כל הלימוד בישיבה, עם המשגיח על הראש, הוא רק הכנה לבין הזמנים. עכשיו, כשאין משגיח ואתה יכול לישון מתי שמתחשק לך, נראה אותך לומד. אם תלמד באמת בבין הזמנים, נדע שאתה באמת צדיק. אדרבה, אפשר שכל אחד ילמד את המסכת שלו בחברותא, מי שער כל הלילה יישן קצת, מי שעייף ילך לישון ויקום ללמוד, וממש יתקיים בו:

"שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב... טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף"

שכר הפסיעות לעומת שמחת המצווה

בספר "תורה אור" מביא בעל התניא קושיה עצומה. הוא מספר על נבוכדנאצר הרשע, שעשה פסיעה אחת לכבוד ה' ובתמורה קיבל מלכות על כל העולם, למרות ששחט חצי עולם. בנו, אוויל מרודך, עשה פסיעה נוספת וקיבל חצי עולם. נכדו, בלשאצר, עשה עוד פסיעה וקיבל רבע או שמינית עולם. כתוב שאם היה עושה עוד פסיעה אחת, לא היה נשאר זכר מן העולם, עד שבא המלאך גבריאל ועצר אותו.

שואל בעל התניא: אם רשעים כאלה מקבלים מלכות על פסיעה אחת, מה מגיע ליהודי שכל חייו הם רק פסיעות לקדושה, ריקודים וריצות אחרי המצוות? איפה נשים את השכר שלו? על פסיעה אחת הוא אמור לקבל מלכות על כל העולם!

התשובה היא שעל המצווה עצמה אין שום שכר שניתן להכיל בעולם הזה. השפע בעולם מגיע משמחת המצווה. ככל שאדם יותר רקד ויותר שמח, כך הוא ממשיך את השפע. הקב"ה קובע שכר מיוחד על השמחה – על כך שאדם שמח במצווה יותר מהמצווה בעצמה.

פלא ההשגה המשותפת של הצדיקים

דבר פלא הוא לראות את ההקבלה בין דברי החיד"א לדברי רבי נחמן מברסלב. החיד"א, שישב באיטליה וכתב את ספרו "תהילה לדוד", כותב שאדם צריך לשמוח במצווה יותר מהמצווה עצמה. באותן שנים ממש, בסביבות שנת תקס"ג, אומר רבי נחמן באומן בדיוק את אותן המילים בתורה ד' (תורת "חצוצרות").

איפה יש כזה לשון באיזה ספר בעולם? לעשות את המצווה בכזאת שמחה, יותר מהמצווה בעצמה! איך ייתכן שצדיק אחד בקצה העולם וצדיק שני בקצה השני של העולם כותבים בדיוק את אותו הלשון? להגיע לכזו השגה של שמחה, זה יכול לכתוב רק מי שהחזיק בזה, מי שהשיג את זה, ומי שנהג למעשה ככה.

הפירוש האמיתי ל"יגיע כפיך"

על פי יסוד זה, מסביר החיד"א את המאמר הקשה ביותר בכל הש"ס:

"גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים"

הרבה אנשים טעו בהבנת המאמר הזה, עזבו את הישיבות והלכו לעבוד, כי חשבו שאדם שפותח מכולת, עובד שש-עשרה שעות ביום ומרוויח עשרת אלפים דולר, גדול יותר מאברך שיושב ולומד. איך אפשר להסביר דבר כזה כפשוטו?

מסביר החיד"א: "הנהנה מיגיע כפיו" – הכוונה לאדם שמתייגע במצווה! הוא מתייגע, רוקד, שמח ומתאמץ לשמוח. לעומתו, ה"ירא שמים" יושב ולומד בשקט, בנחת, עם כוס תה ועוגה, ולא מתאמץ. הוא מקיים את המצווה ביראה ובפשיטות, אבל אין לו שכר כאן בעולם הזה כי הוא לא קופץ ולא רוקד עם המצווה.

אבל מי שמתייגע על הלימוד בשמחה, עליו נאמר "אשריך וטוב לך" – אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אם תלמד תורה עם ניגון, תרקוד ותשמח עם המצווה, אתה תאכל מ'שופרא דשופרא' בעולם הזה. השפע יגיע אליך כפי השמחה ששמחת. פתאום תהיה לך דירה, פתאום יהיה לך כל מה שאתה צריך.

שמחה עד העקביים

השמחה העצומה הזו צריכה להגיע עד העקבים, להקפיץ את העקבים. רבי נחמן מסביר בתורה קס"ט על הפסוק "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן", ש"והיה" זה לשון שמחה, והשמחה צריכה להיכנס עד ה"עקב". בדיוק כך אומר גם החיד"א, שמקשר את המילה עקב עם שמחה.

על ידי השמחה הזו זוכים לשמירת הברית ולחסד. וכמו שאמר האר"י הקדוש, שכל מה שזכה בדעתו הנפלאה ובהשגותיו העצומות, היה רק בעבור שהיה שמח מאוד בעשיית המצוות ובעסק התורה. על ידי שנתייגע לשמוח וללמוד תורה, נזכה להקים את השכינה מעפרה ולגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

שיעור מס' 45