סוד הבזיונות: כיצד זכה משה רבנו למדרגת פה אל פה
שיעור מס' 93 | מוצ"ש פר' בהעלותך, אור לי"ז סיון תשנ"ז - מלוה מלכה למתרימים בבית הרב בחומה (המשך במס' 94)
לפי תורתו של רבי פנחס מקוריץ, אדם אינו יכול לזכות למדרגה רוחנית חדשה ללא שיעבור בזיון המבטל את ישותו. דרך פרשת מרים ואהרן שדיברו במשה, מתגלה כיצד דווקא ההשפלה הגדולה ביותר מצד הקרובים אליו, היא שאפשרה למשה רבנו לכתוב בתורה את גדולתו בענווה מוחלטת ולזכות למדרגת נבואה עליונה.
אנשים שמגיעים לקהילה וסופגים בזיונות על הצעד שעשו, צריכים לדעת שיש שכר עצום לעמלם ולבושות שהם עוברים. רבי פנחס מקוריץ אומר יסוד גדול: אדם לא יכול לקבל שום מדרגה חדשה, לא ברוחניות ולא בגשמיות, בלי שיבזו אותו.
כל דרגה חדשה היא בחינה של בריאה חדשה, "יש מאין", וכדי לזכות לה – האדם חייב קודם כל לבטל את ה"יש" שלו. מכיוון שהעולם נברא מחדש בכל שנייה, אי אפשר להתקדם ללא השפלה. או שהאדם יבזה את עצמו, או שיבוא מישהו אחר ויבזה אותו. זהו סוד הפסוק "משפיל גאים מגביה שפלים" – זה נאמר על אותו אדם עצמו. קודם הוא צריך להשפיל את הגאווה שלו, כי האדם מלא בגאווה אינסופית, במיוחד כאשר הוא מצליח. כל הצלחה עלולה להפיל את האדם לגאווה, ולכן הוא זקוק לבזיון שיוריד מיד את הגשמיות שבהצלחה.
סוד הענווה של משה רבנו
היחיד שעליו העידה התורה שהיה נקי לחלוטין מגאווה הוא משה רבנו, כפי שנאמר:
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
אצל משה, כל תנועה, כל דיבור וכל אות היו בענווה מוחלטת. בפרשת בהעלותך, התורה מספרת לנו על מרים ואהרן שדיברו במשה. לכאורה, מדוע פרשה זו נכתבה? אלא שאם מרים ואהרן לא היו מדברים במשה, כלל לא היינו יודעים את הפרשה השלמה והיקרה הזו, המגלה את כל גדולתו של משה. הקב"ה מעיד על משה:
"פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט".
משה רבנו הוא "הפה של השם", כפי שכותב הרמב"ם ביסוד השביעי. הוא לא מוציא הגה מהפה ולא עושה שום תנועה אם הקב"ה לא אמר לו. כל מילה שלו היא דיבור של ה'. הוא רואה את ה' פנים אל פנים בכל רגע.
מדוע דיברו אהרן ומרים?
נשאלת השאלה, איזה זכות יש למרים ואהרן שמהעבירה שלהם יצאה לנו פרשה שלמה בתורה? הרי צדיקים כאלה הם נקיים מעבירות. התשובה היא שהקב"ה סובב את כל המהלך הזה כדי שמשה יוכל לקבל דרגות חדשות.
לאורך ההיסטוריה, אנשים נטו לזלזל במנהיגים. קורח, למשל, ניסה להסביר לעם שמשה התחיל להגיד דברים משונים. הוא לעג למצוות כמו תכלת בציצית או מזוזה – מדוע לשים קלף בתוך בטון בשער הבית במקום שבו גויים או פושעים עלולים להשחית אותה? קורח עשה צחוק ממשה כדי להראות שהמנהיג כביכול ממציא חוקים משונים. אבל אצל מרים ואהרן הסיפור היה שונה לחלוטין.
כדי להבין מה קרה שם, צריך לחזור לנבואת אלדד ומידד. האר"י הקדוש מסביר שאלדד ומידד התנבאו במחנה וצעקו: "משה מת ויהושע מכניס". בעל הטורים מביא רמז לכך במילה "מתנבאים" – נוטריקון: מ'שה ת'נוח נ'פשו ב'גן א'לקים, י'הושע מ'כניס.
תארו לכם מה קורה כשצועקים במחנה שמנהיג הדור הולך למות. זהו זעזוע נורא. (כפי שקרה פעם כשאדם העז לומר פסק הלכה שהשתמע ממנו זלזול ברב שך, ומיד הגיעו אברכים ושטפו אותו בביצים ועגבניות, כי אי אפשר לשתוק כשפוגעים במנהיג). כשיהושע שמע את הנבואה הזו, הוא נבהל ורצה לכלוא אותם, הרי זו מרידה במלכות! אבל משה בענוותנותו אמר: "ומי ייתן כל עם ה' נביאים".
כוונתם הטהורה של אהרן ומרים
כאשר כל עם ישראל, שישים ריבוא, שומעים את נבואת אלדד ומידד שמשה הולך למות, המחנה כולו משתגע מדאגה. גם אהרן ומרים שומעים זאת ונבהלים. הם חושבים לעצמם: "אם אדם מת, סימן שהוא עשה איזה פגם. למה שמשה ימות?".
הם לא ידעו את כל סוד פרישתו של משה בהר סיני. הם חשבו שהפגם שלו הוא בכך שעזב את אשתו. הרי אין עוון גדול יותר מלצער את האישה, אשת נעוריו שהצילה אותו מבית הסוהר במדיין ודאגה לו עשר שנים. לכן, מרים ואהרן לא דיברו על משה מתוך רוע, אלא רצו להציל את חייו! הם קיבלו פחד שהאח שלהם הולך למות, וחיפשו דרך לתת לו עצות כדי שיחיה. אבל משה לא פילל שהם ידברו עליו ויתנו לו עצות איך לחיות. זה לא היה העסק שלהם.
הבזיון שמאפשר את מדרגת "פה אל פה"
כאן טמון הסוד העמוק ביותר, כפי שמסביר רבי פנחס מקוריץ. הקב"ה ידע שמשה רבנו חייב לכתוב את הפרשה הזו בתורה בעצמו. הוא חייב לכתוב על עצמו שהוא "הפה של ה'", שהוא רואה את ה' פנים אל פנים, ושהוא העניו מכל האדם.
איך אדם יכול לכתוב על עצמו דברים כאלה עצומים בלי שיהיה לו שום הרהור של גאווה? רק מי שיכול לכתוב על עצמו כאלה דברים מבלי להרגיש כלום, הוא עניו באמת.
כדי שמשה יהיה מסוגל לכתוב "פה אל פה אדבר בו" בלי שום מחשבה של גאווה, הוא היה חייב להיכנס לדרגה חדשה של ענווה. ולשם כך, הוא היה חייב לעבור את הניסיון הנורא הזה – שאחיו ואחותו, האנשים הכי קרובים אליו, אלו שמלווים אותו ורואים עין בעין את כל הניסים, דווקא הם ידברו עליו ויבקרו אותו.
רק על ידי הבזיון הנורא וההשפלה הזו, משה רבנו זכה לקבל את המדרגה החדשה בענווה ושפלות. מכאן אנו למדים את כוחם של בזיונות: כל בזיון שאדם מקבל פותח לו פתח לדרגות חדשות לגמרי, עד שזוכים בסוף למדרגת "פה אל פה אדבר בו".
חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 93
כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)