סוד הריקודים: הדרך לבטל את הגאווה ולזכות לאור הצדיק

שיעור מס' 131 | יום ד' פר' משפטים, כ"ב שבט תשנ"ח - שיעור פתיחה בישיבת "חוט של חסד" (ברח' שמואל הנביא)

הצדיק האמיתי נקי לחלוטין מכל שמץ של גאווה, וכאשר רוחו מנשבת באדם, היא מעוררת אותו לריקוד והמחאת כפיים. הריקודים הם הדרך היחידה לעקור את שורש הגאווה, לבטל את תחושת 'כוחי ועוצם ידי', ולהכיר בכך שהשם יתברך הוא בעל הבית היחיד על חיינו.

הרמב"ם כותב שרוב בני אדם ערומים מן החכמה. הצדיק האמיתי הוא מי שאין לו שום הרהור גאווה. כפי שאומר רבנו, הוא כמו עור זך שאפילו אם תלחצו עליו ותמעכו אותו, לא ייצא ממנו שום ריח רע. הוא יכול לעמוד בכל סוגי הניסיונות של העולם. צדיק כזה, שהוא נקי מכל התאוות בשלמות, מואס בעולם הזה באמת – לא מחפש כבוד, לא תאוות, לא אוכל ולא שינה.

צדיק כזה הוא יחיד בין רבים, ולא יימצא אלא אחד במאה דורות. נשמות טהורות וזכות כאלו, אור צח ומצוחצח כמו משה רבנו, אברהם יצחק ויעקב, האר"י הקדוש והבעל שם טוב, יורדות לעולם רק פעם בכמה דורות. אשרי מי שזכה לדעת ולהתקרב לצדיק אמת כזה, שיכול להעלות את כל המחשבות והדיבורים לשורשם.

רוח הצדיק המרקידה את הלב

כאשר אדם זוכה להכיר את הצדיק האמת, רוח הצדיק מתחילה לנשב בו. ברגע שאדם מתחיל להרגיש הארה וחיות מהצדיק, הוא מתחיל לרקד ולפזז מאליו. מדוע שרים ורוקדים? רבנו אמר: "אני רק צריך לנגן – והוא ירקד". כדי לשמוע את הניגון של הרבי צריכים זכות הלב ושפלות אדירה.

התיקונים העליונים נעשים על ידי המחאת כף. כאשר אדם זוכה לכך, ליבו מזדכך ונטהר לשיא הטהרה. הריקודים והמחאת הכפיים נמשכים על ידי הרוח שמנשבת בלב, ואז הלב מרקד מעצמו והכפיים מכות כף אל כף מעצמן.

הגאווה שמונעת את הריקוד

הדרך היחידה לבטל את הגאווה היא על ידי ריקודים, בבחינת:

"אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה" (תהלים ל"ו, י"ב).

מדוע אדם לא רוקד? משום שהוא מלא בגאווה. הוא חושב לעצמו: "אני איש חשוב, מה פתאום שארקוד? זה מתאים לילדים קטנים, לבחורים שהדמים שלהם תוססים וצריכים להתפרק. אני אדם מנומס, אעמוד בצד, אעשה שיחת חברים על דברים שעומדים ברומו של עולם, ואחכה בסבלנות שהריקודים ייגמרו".

מה שלא נותן לאדם לרקוד אלו רק הרהורי הגאווה שלו, הגורמים לו להרגיש חשוב יותר מכולם. אדם שיש לו הרבה גאווה אינו יכול לרקוד, כי רוח הצדיק אינה מנשבת בקרבו. לעומת זאת, אלו שיש להם פחות גאווה – רוקדים, ורוח הצדיק מנשבת בהם ומקרבת אותם.

עבודת האלילים של "כוחי ועוצם ידי"

אברהם אבינו היה אומר לכל אורחיו: "וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם". רבנו מסביר שזהו סוד הריקודים. אברהם היה מלמד אותם ריקודים ושירים, ועל ידי זה היה מבטל את הגאווה שלהם, וממילא היה להם כלי להשראת השכינה.

עבודת האלילים של אותם ערביים הייתה שהשתחוו לאבק רגליהם. מהו אבק רגליים? זהו סוד "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי". אדם משתחווה לרגליים של עצמו – הוא מרגיש שיש לו רגליים חזקות, הוא יכול לרוץ, לעבוד, לעמוד על הקרקע. הוא משתחווה לשכל שלו, לידיים ולרגליים שלו, וחושב שבכוחות עצמו הוא מצליח.

רק הריקודים מבטלים את העבודה הזרה הזו. בריקודים האדם רואה שהוא לא עושה כלום ולא מסוגל לכלום. כאשר הרגליים מתעלות על ידי הריקודים, בבחינת "נשא ליבו את רגליו", מתבטלת הגאווה שבלב, ונוצר מקום להשראת השכינה ולכניסת אור הצדיק.

המחלה כרפואה לגאווה

גאווה היא עבודה זרה ממש, כי בעל הגאווה משתחווה לעצמו. על זה נאמר:

"לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר" (תהלים פ"א, י').

אל תעשה מעצמך אל זר! אדם שוכח שהדיבורים, המחשבות, והידיים – הכל מהשם יתברך. ברגע שאדם חושב לרגע אחד שהוא "משהו", מיד מתעוררים עליו דינים. הוא נהיה חולה, או שמישהו מבני משפחתו חולה, והוא כבר לא יכול ללכת לישיבה או לעבודה. כל מחלה באה רק כדי להזכיר לאדם: "זה לא היד שלך, זה לא הרגל שלך, זה לא הגוף שלך! אתה לא בעל הבית על החיים".

כאשר נותנים לאדם לרוץ ולהצליח ללא הפרעה, זה לעיתים בבחינת "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" – זורקים לו את כל צרכיו כדי שלא יצטרך להתפלל. אך ככל שאדם קרוב יותר להשם, מדקדקים עליו יותר, כדי שיזכור שהוא אינו בעל הבית על תוכניותיו. פתאום הוא חולה, וכל התוכניות מתבטלות. אז הוא מבין: "ריבונו של עולם, חשבתי שאני בעל הבית על העולם, אבל הכל שלך – התוכניות, הרצון והרגליים".

כאשר מתבטלת הגאווה והכפירה על ידי הריקודים, מתרבה האמונה, ואז אנו זוכים לקיים:

"רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר" (תהלים כ"ו, י"ב).

הרגל עומדת במישור האמונה, וכל העבודה הזרה מתבטלת כליל.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 131

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2