כוחן של אותיות ושירה: הנס הפלאי של הבעל שם טוב באיסטנבול

שיעור מס' 134 | יום ב' פר' כי תשא, י"א אדר תשנ"ח - 2 שיעורים בענין מכירת אותיות לס"ת ע"ש הבעש"ט, בבית הרב בחומה

הבעל שם טוב הקדוש נסע לאיסטנבול בדרכו לארץ ישראל, ובזכות שירת הפסוק "לעושה נפלאות גדולות לבדו" במסירות נפש, ביטל גזירת השמדה על יהודי העיר. בהמשך המסע, ניצלו הבעש"ט ותלמידיו מסכנת מוות על ידי זעקת אותיות הא'-ב', המלמדת אותנו על כוחן העצום של האותיות הקדושות.

הבעל שם טוב הקדוש היה נוהג שלא להשאיר אצלו שום ממון מיום לחברו. גם בנסיעתו לארץ ישראל הוא נהג כך; הוא היה מפזר את כל כספו לצדקה, ולמחרת תמיד היה מקבל כסף חדש. כך נסע מכפר לכפר, כשהוא לוקח עמו את בתו אדל ואת הסופר שלו, רבי הירש.

הם נסעו עד שהגיעו לעיר נמל, משם לקחו אונייה לאיסטנבול. באותו יום בדיוק הביאו לבעש"ט את הכסף שהיה צריך עבור הנסיעה באונייה, אך לא נותר לו מאומה עבור צורכי החג – לא למצות, לא ליין ולא לשום דבר אחר. בערב פסח הגיע הבעש"ט לאיסטנבול, הניח את המזוודות במרתף של אחד מבתי המלון, והלך לבית הכנסת כדי להגיד שיר השירים ולהכין את עצמו לליל הסדר.

ההשגחה הפרטית בערב פסח

באותה עת, התגורר בברלין עשיר גדול שלא זכה לילדים. שום רופא לא הצליח לעזור לו, עד שיעצו לו לנסוע לבעל שם טוב. כשהגיע למז'יבוז', אמרו לו שהבעש"ט יצא לדרכו. העשיר שכר מיד עגלה עם ארבעה סוסים והתחיל לרדוף אחריו. בכל פעם שהגיע לעיר, אמרו לו שהבעש"ט כבר המשיך הלאה, עד שהגיע לעיר הנמל ושמע שהרב עלה על אונייה לאיסטנבול.

העשיר, שהיה בעל ממון רב, קנה באותה עיר את כל צורכי החג – מצות, יין, דגים, בשר וכל אוכל כשר שניתן היה להשיג, ושכר אונייה מיוחדת. הוא הגיע לאיסטנבול בערב פסח, שכר את האולם המפואר ביותר באחד מבתי המלון, וערך בו שולחן מלכים לליל הסדר. לאחר מכן, הלך לשפת הים לחפש את הבעש"ט.

על שפת הים פגש אישה ושאל אותה אם ראתה יהודי עם פאות שקוראים לו הבעל שם טוב. "כן, זה אבא שלי", ענתה לו אדל. היא לקחה אותו למלון, והתברר שזהו בדיוק המלון שבו הניחו את חפציהם. מיד העלו את הכול לאולם המפואר, ואדל הלכה להמתין לאביה מחוץ לבית הכנסת. כשיצא הבעש"ט, פניו היו "זוהרים כזוהר הרקיע, כשמש בצהריים". לא הייתה לו שום דאגה היכן יאכל את סעודת החג. כאשר בתו בישרה לו שהכול מוכן, לא ניכר שום שינוי על פניו.

פרפורי הגסיסה ושירת ההצלה

הם עלו לאולם המפואר והתחילו בעריכת ליל הסדר. פתאום, ראתה אדל שאביה מושך את ראשו לאחור ומתחיל לפרפר פרפורי גסיסה של ממש במשך חמש דקות. לפתע, זעק הבעש"ט בקול גדול: "אף על פי כן! אף על פי כן!" והמשיך את ליל הסדר בשיא ההתלהבות.

כשהגיע לאמירת ההלל, הוא שר בדבקות עצומה את הפסוק:

"לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"

הוא הבטיח לזוג העשירים שייפקדו בזרע של קיימא מעל לדרך הטבע, והמשיך את הסדר בהתלהבות עצומה.

אך מאחורי הקלעים, התרחשה דרמה שמימית. כשהבעש"ט מגיע לעיר מסוימת, יש לכך מיליוני סיבות נסתרות. באותו ערב פסח, ריחפה גזירת השמדה נוראה על יהודי איסטנבול, שתוכננה לצאת לפועל בבוקר החג. שר אחד, שהיה אוהב יהודים וידע על הסוד, לא הצליח להירדם. באחת בלילה הוא רץ לראשי הקהילה והזהיר אותם מפני הטבח המתוכנן.

ביטול הגזירה באישון לילה

ראשי הקהילה המבוהלים מיהרו לארמונה של אם הסולטן והעירו אותה בשתיים בלילה. היא נחרדה למשמע אוזניה, לקחה מיד מרכבה עם ארבעה סוסים ודהרה לארמונו של בנה. בדרכם, עברו ליד המלון ושמעו את הבעל שם טוב שר בבכיות ובדבקות שאין לתאר: "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". הם מעולם לא שמעו אדם שר פסוק אחד במשך שעות ארוכות כל כך.

אם הסולטן הגיעה לבנה והעירה אותו בבהלה. היא סיפרה לו שראתה את אביו בחלום, והוא איים שעד הבוקר לא יישאר זכר ממשפחתם בגלל גזירה שנגזרה. "מה עשית?", חקרה אותו, עד שהודה שגזר גזירה על היהודים. "פרעה התחיל עם היהודים וטבע בים סוף, סיסרא והמן התחילו איתם וסופם ידוע. תרוץ מיד לקרוע את הגזירה!", פקדה עליו.

הסולטן קרע את הגזירה, ואמו בישרה על כך ליהודים. כשחזרו ראשי הקהילה לבתיהם לפנות בוקר, הבעש"ט עדיין עמד ושר בהתלהבות את אותו הפסוק. בבוקר, כשהבינו כולם את גודל הנס, אמר להם הבעש"ט: "לולא היהודי הזה ששר, הגזירה לא הייתה מתבטלת ולא היו קורים כל הניסים הללו".

סוד האותיות: ההצלה מאי אוכלי האדם

במהלך חול המועד, שכר הבעש"ט אונייה והמשיך בדרכו לארץ ישראל. בדרך, עצרה האונייה באי כדי לנוח. הבעש"ט, אדל ורבי הירש הסופר נכנסו ללב היער כדי להתבודד. לפתע, תפסו אותם שבט של אוכלי אדם. הם קשרו אותם לעצים והתחילו לחדד את הסכינים כדי לשחוט אותם.

רבי הירש זעק בחרדה: "רבי! מה אתם שותקים? תגידו משהו! כל המוחין הסתלקו לי, אני לא זוכר כלום!". ענה לו הבעש"ט: "גם לי הסתלקו המוחין. אבל האם אתה זוכר את האותיות? אתה זוכר א'-ב'? תתחיל לצעוק א', ב', ג', ד'!".

איך שרבי הירש התחיל לצעוק את אותיות האלף-בית, נשמע לפתע קול כרכרה מתקרבת. אוכלי האדם נבהלו וברחו. מהמרכבה ירד אדם פלאי – שהיה לא אחר מאשר אליהו הנביא – חתך את הקשרים, העלה אותם לכרכרה והביא אותם לחוף. שם המתינה להם אוניית מפרשים שהחזירה אותם לאיסטנבול בדיוק לשביעי של פסח.

מכאן אנו לומדים את גודל כוחן של האותיות. "אדם צריך רק להגיד אותיות, עשרים וארבע שעות להגיד אותיות. אם רק היה אומר אותיות, שום דבר אחר לא צריך". זהו הכוח העצום של השירה ושל אותיות התורה, שדרכן ניתן להמתיק את כל הדינים ולפעול ישועות ונפלאות מעל לדרך הטבע.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 134

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2