פרשת דברים - סוד הכותל המערבי ואבן השתיה

מעולם לא זזה שכינה מהכותל

בית המקדש נחרב פעמיים! פעמיים הסיטרא אחרא התגברה להחריב את בית המקדש! אבל מעולם ה' לא עזב את האבן שתיה! מעולם ה' לא עזב את הכותל! מעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי.

אדם צריך כיסופים לאבן השתיה! אדם צריך כיסופים להגיע לכותל! כמו שכתוב:

"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'"

אם אדם אוהב מישהו, אז ודאי שהוא ישתדל להיות במחיצתו! אותו הדבר אם אדם אוהב את הכותל ומרגיש שזה השורש שלו! אז הוא ישתדל להיות כמה שיותר פעמים בכותל.

אבן מאסו הבונים

למה אדם לא מרגיש את קדושת האבן שתיה? למה אדם לא מרגיש את קדושת הכותל? יש כאלה אנשים ששנים על גבי שנים לא באים לכותל! בירושלים גרים חצי מיליון יהודים, בקושי רואים אותם בכותל!

אומר ה"חתם סופר" – בזה שאנחנו לא באים לכותל המערבי לאבן השתיה, אנחנו מעליבים את הכותל! ששם מקום השכינה! זה עילבון שאין לו מחילה! שה' רואה שמזניחים את ירושלים, מזניחים את הכותל, ולא מתאמצים להגיע, זה מעורר אף וחמה.

וזה מה שכתוב:

"אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה"

"אבן מאסו" - זה אבן השתיה! זה הכותל! כי כמה שהדבר יותר גדול, יותר נעלה, אז ככה הוא יותר מאוס ויותר נעלם. השטן יודע מה טוב לאדם! הוא יודע בדיוק מה מועיל לו! ולכן הוא פועל להרחיק אותו כמה שיותר מהדבר הזה!

"אבן מאסו הבונים" כולם מאסו באבן השתיה, כולם לא ידעו את הסוד של אבן השתיה! כל הצדיקים שנקראים הבונים לא זכו לסוד הזה! חוץ מדוד המלך שהוא היחידי שזכה לדעת את הסוד של האבן הזאת. הוא זכה לדעת שבלי הכותל, בלי האבן הזאת, בלי הקדושה שלה, אי אפשר להגיע לשום עבודה! שום עבודה לא מתקבלת בשלימות! כל השתדלותו של דוד הייתה רק באותה אבן. כל החיפושים שלו, כל הכיסופים שלו, כל הרצונות שלו, הכל זה היה לאבן השתיה למקום בית המקדש.

שורש הבריאה וביטול הבחירה

לפני שה' ברא את כדור הארץ, את העולם הזה, את עולם העשיה, הוא ברא את אבן השתיה! הוא ברא את הר הבית! הוא ברא את הכותל! מסביר ר' נתן שהאבן שתיה זה שורש הבריאה! מהאבן הזאת נברא העולם (יומא נד ב') ושם שורש הבחירה.

בזה שאדם הולך לכותל, מזה לבד הוא יכול לצאת מהבחירה שלו ולבחור בדרך הטוב! הכותל זה הכתר של הבריאה! זה הקדושה העשירית! זה ספירת ה"כתר" ולכן בכותל מתבטלת הבחירה לגמרי! שם מקבלים רק בחירה טובה.

כניסה לעולם האצילות ולגן עדן

כשאדם הולך לכותל הוא בכלל לא עומד בזה העולם! הוא בכלל לא נמצא בזה העולם! הכותל זה קודש הקודשים! זה עולם אחר לגמרי! אפילו אם נדמה לך שאתה עומד בזה העולם שאתה נמצא כאן בעולם, תדע! שאיך שהגעת להר הבית, איך שהגעת לכותל, אתה נמצא כבר בעולם האצילות!

אתה עלית ישר לעולם האצילות, וזה רק נדמה לך שאתה נמצא כאן בעולם הזה, כי אתה נמצא בכזה ערפל, בכזה דמיון, אבל באמת אתה נמצא עכשיו בעולם האצילות. כל פעם שהגעת לכותל ונתת נשיקה לכותל אז מיד נכנסת לעולם האצילות. הגעת לכותל הטבע משתנה! אפילו הגוף משתנה! הכל משתנה, אדם מקבל טבע אחר גוף אחר, כל פעם שאדם בא לכותל אז הוא זוכה שמיד מאירים לו כל האורות מעולם האצילות.

הכותל הוא ממש קודש הקודשים הוא ממש אבן השתיה, אדם הולך לכותל הוא הולך ממש לגן עדן! בפרט בחצות לילה באשמורת הבוקר. כי ה"נהר היוצא מעדן" – הוא זורם מתחת להר הבית מתחת לכותל, ולכן שאדם בא לכותל הוא מרגיש ממש טעם גן עדן, הוא רואה את הגן עדן, הוא מריח את הגן עדן הוא מרגיש שהוא נמצא עכשיו בגן עדן כמו שהיו אדם וחוה בגן עדן.

שורש כל הניסים והישועות

אומר ר' נתן (הלכות הודאה ו' נ'):

"ועל כן כשיצאו ממצרים בנסים נפלאים וקרע להם את הים בנס נפלא ונורא, אמרו בהשירה תבאמו ותטעמו בהר נחלתך, שהוא הבית המקדש שמשם עקר הנסים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שהעקר היה כדי לבוא לשם כמו שכתוב ואותנו הוציא משם להביא אותנו כו'..."

צריכים לדעת שהכותל זה שורש כל הניסים שבעולם! כל הניסים מימות עולם נמשכים מהכותל המערבי. אברהם עשה ניסים! משה עשה ניסים! אפילו הניסים של יציאת מצרים נמשכו מהכותל! כל הניסים שהיו במצרים, עשר מכות, קריעת ים סוף זה הכל נמשך מקודש הקודשים, הכל נמשך מהכותל, זה החידוש של רבי נתן!

"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" משה רבינו קישר את עצמו ל"הר נחלתך"! לקודש הקודשים! משה רבינו חיבר את עצמו לכותל! לאבן השתיה! וכך המשיך את כל הניסים והנפלאות.

אז איך אדם יכול לא ללכת לכותל?! הרי יש בו את כל הניסים! ניסי קריעת ים סוף! ניסים של עשרת המכות! ניסים של ענני כבוד! ניסים של עמוד אש! ניסים שעפו באויר! הכותל זה השורש של כל הניסים! השורש של כל הנפלאות! השורש של כל הישועות! כל הרפואות! כל התשועות! כל הפרנסות! הכל בא מהכותל! אם אדם יגיע לכותל יוכל לפעול כל נס שבעולם.

פרפראות לתורה: כיצד להוכיח עובד עבירה?

רבי משולם זושא מאניפולי, אחיו הצעיר של רבי אלימלך מליזנסק, נודע כל ימיו כצדיק תמים, הנזהר בכבודו של כל אדם. וכאשר היה נתקל בעובר עבירה, ומבקש להוכיחו על חטאיו, כדי להחזירו למוטב, לא פנה בדברי מוסר במישרין לאותו חוטא ופושע.

אלא היה מתיצב בקרבתו של אותו האיש שרצה לעורר בו הרהורי תשובה, והחל מוכיח את עצמו בדברים הבאים: "זושא, זושא! היאך נואלת להיכנע ליצר הרע, ועשית כזאת וכזאת שלא כדת וכדין?! (וכאן הזכיר רבי זושא את העבירות שנכשל בהן אותו אדם, ושאותם ראה זושא בגדל קדושתו). אוי ואבוי לך זושא! מה תענה בבית דין של מעלה, כשתתן דין וחשבון על מעשיך בעולם הזה? חזור בך, זושא, כי שערי תשובה לא ננעלו כל זמן שהנשמה הטהורה לא נטלה מגופך!".

דברים אלו וכיוצא בהם קרא רבי זושא בלב שבור ובעינים דומעות, והיה חוזר עליהם כמה וכמה פעמים, עד שחש שהדברים נכנסו בליבו של אותו החוטא שניצב על ידו, ועוררו אותו לשוב בתשובה שלימה. (בני ציון)

איכה איכה...

פעם אחת, בערב תשעה באב, ביקר רבי יצחק מראדוויל בביתו של רבי אברהם פרידמן, שבכה לכינו "המלאך". בתום הסעודה המפסקת, הלכו שניהם לבית הכנסת, לקריאת מגילת "איכה", ולאמירת הקינות. לאחר תפילת ערבית, פתח החזן בקריאת פסוקי "איכה" ומיד נשמעה אנחה גדולה מפי רבי אברהם, שצעק מדי פעם "איכה! איכה!", כשראשו מושפל ונתון בין ברכיו.

בתום הקריאה ואמירת הקינות, הלכו המתפללים לבתיהם, אולם רבי אברהם לא מש ממקומו, אלא ישב רכון על הקרקע, כשהוא צועק שוב ושוב – "איכה! איכה!". בחצות הלילה, נילאה (התעיף) רבי יצחק מלחכות למארחו, ופרש לביתו של רבי אברהם כדי לישון כמה שעות. כשחזר בבוקר לבית הכנסת נדהם למצוא את הצדיק הדגול, כשראשו נתון בין רגליו, ומפיו נשמעת מדי פעם הקריאה: "איכה! איכה!".

למחרת היום, שב רבי יצחק לביתו, ואמר למקורביו: "ראיתי בימי חיי כמה וכמה צדיקים וגדולים בתורה ובחסידות. אך מה שעיני ראו זה עתה אצל רבי אברהם, לא ראיתי מעולם במקום אחר, ולא לחינם קוראים לצדיק נאצל זה "המלאך" – שכן אין הוא נוהג בעצמו כאחד האדם אלא כמלאך ה' צבקות... (בני ציון).

תפילה לעני – להגיד בכותל

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אָיוֹם וְנוֹרָא בְּהִתְקָרְבִי אֶל אֶבֶן שְׁתִיָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מָקוֹם הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה לְנֶצַח נְצָחִים כּוּלִי אָחוּז רַעַד חִיל וּרְעָדָה וְחַלְחָלָה.

אָנָּא רַחוּם וְחַנּוּן הֲפוֹך נָא כָּאן אֶת גּוּפִי לְדַרְגַּת נְשָׁמָה וְאֶת נִשְׁמָתִי לְדַרְגַּת יְחִידָה וְאֶרְאֶה רַק אוֹתְך וְלֹא אֶשְׁמַע שׁוּם קוֹל וְדִבּוּר חוּץ מִמְּך וְלֹא אֶרְאֶה שׁוּם מַרְאֶה חוּץ מִמְּך.

וִיקֻיַּם בִּי הַפָּסוּק בְּעָמְדִי כָּאן בִּתְפִלָּה לְפָנֶיך:

"וּתְמוּנַת ה' יַבִּיט"

וְאֶזְכֶּה כַּאן לְ:

"נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקִים"