פרשת ראה - כוחו של ראש השנה והורדת האור למטה

סוד ראש השנה והנסיעה לצדיק

הרבי אמר: "הראש השנה שלי עולה על הכל. והיה פלא אצלי מאחר שהמקרבים שלי מאמינים לי, ולמה לא יזהרו כל האנשים המקרבים אלי שיהיו כלם על ראש השנה איש לא יעדר". למה לא עושים כרוז ותעמולה ורעש בעולם שכולם יסעו בראש השנה לאומן? איש לא יעדר! וצריכים להילחם על זה במסירות נפש!

כשנוסעים לציון הקדוש והנורא, אשר שם טמונה וגנוזה רוחו של משיח בן דוד, הנמשכת מנוקבא דפרדשקא, והנושבת על כל הנוסעים אל רבינו הקדוש והנורא. כשנוסעים בתשובה אמיתית, ובחרטה אמיתית, מעומק הלב, על כל אשר עבר עליהם במשך כל השנה, וכל השנים, מיום עמדם על דעתם ועד כעת. וכששבים בתשובה באמת ומתחרטים בחרטה אמיתית מעומקא דליבא, בחינת:

"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'"

מעמקי עמקים, מעומקים כאלו, אשר עדיין לא נפלו לשם ישראל מעולם.

הרי אז אפילו אם גבהו עוונותיו של אותו אדם למעלה מראש, עצמו מחול ימים, ועמקו מעמקי ים, יש בכח רבינו הקדוש והנורא להוציאו בפאות הקדושות אשר עדיין לא סרו מעליו, ולהעלותו לרום המעלות. כשאנו בנסיעה נוראה זו מקבלים באמת ובתמים לא לחזור יותר לסורנו, ומקבלים על עצמנו שמירת עינים אמיתית, ולגמור את כל הש"ס וכל ספרי רבינו הקדוש, אזי אנו מכינים כלים לרבינו הקדוש והנורא, שיהיה באפשרותו להאציל עלינו את אורות האין סוף.

כשנוסעים לרבינו מקבלים יראת שמים, רבינו אמר "אני אוצר של יראת שמים". מכל פסיעה שנוסעים לרבינו נברא מלאך, מכל פסיעה שנוסעים בשביל הצדיק מקבלים יראה. רק מהנסיעה לבד כבר זוכים לקבל אור גדול, כי רבינו זה אש, שנוסעים לרבינו נוסעים על דרכים של אש, רבינו זה עמודא דנורא, רבינו הקדוש זה אש להבה לה' יתברך.

כוחו של הצדיק לפעול ישועות

כולם רוצים לנסוע לרבינו, אנשים נוסעים לרבינו במסירות נפש, עוזבים את הכול. כולם יודעים בדור הזה שרבינו הקדוש הוא צדיק אמיתי, כי לרבינו הקדוש לא היה לו שום הסתכלות כאן בעולם, הוא מעולם לא שמע את העולם, לא ענין אותו כלום כאן בעולם והוא לא ראה את העולם מעולם.

הרבי אמר: "אני לא רואה?! מה אתם חושבים שאני עיוור? באמת יש לי עיניים, לראות מסוף העולם ועד סופו". אנחנו נוסעים לכזה צדיק שרואה מסוף העולם ועד סופו, נוסעים לכזה צדיק שיכול לרפא את כל המחלות שבעולם, אין מחלה שהוא לא יכול לרפא אותה. בראש השנה ממשיכים את הפרנסה, ממשיכים את הנשמות של הילדים, את כל הישועות לכל החיים.

בראש השנה פועלים את הכול. אם אדם מאמין ברבינו, מאמין בראש השנה, אז אין ישועה שאי אפשר לפעול לו, לחברים שלו, לאשתו ולכל הדורות. אם רק יעמוד בציון ויתפלל באמת ברצינות ולא יסתובב ולא יטייל, אז הכול אפשר לפעול, אין שום שער סגור, אפשר לזכות לכל הישועות לו ולכל עם ישראל.

אומר הרבי: "ראש השנה שלי הוא חידוש גדול, ה' יתברך יודע שאין הדבר הזה ירושה מאבותי, הוא רק נתן לי זאת במתנה שאני יודע מה הוא ראש השנה! לא רק אתם תלויים בראש השנה שלי אלא אפילו כל העולם כולו תלוי בראש השנה שלי". ומי שמגיע אלי על ראש השנה הוא יכול לקבל תיקונים מה שכול השנה הוא לא יכול לקבל בשום אופן. "אין לכם מה לדאוג, אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעזכם, הכול תקנתי לכם בראש השנה!"

להוריד את האור למטה

"כל החכמה היא להוריד את האור למטה. שכולם ירגישו. בת הזוג, והילדים, והשכנים, והחותן, והחותנת". אדם צריך לדעת שכל מה שהוא מקבל, הוא יכול לתת. התחברת למשהו גבוה יותר, זכית להרגיש משהו עליון, עכשיו אתה צריך להוריד אותו אליך, למטה, למעשה שלך, לענינים שלך, ששייכים לך.

איך אתה מדבר עם בת הזוג ואיך אתה מדבר עם הילדים, ואיך אתה מסתכל על החבר. רבי שמעון בר יוחאי היה כל כך גבוה, בחינה של מלאך, אבל בעצם היה מונח בתוך האדמה עד הצוואר. רבי נחמן הוריד לעולם כזה אור גבוה, שיורד למקומות הכי נמוכים, כי לשמה לא יכול להגיע אור אחר. זאת כל החכמה, להוריד את האור למטה.

הבחירה מתחדשת בכל יום

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא', כו')

שואלים חכמי ישראל: מדוע משתמש כאן משה רבינו בלשון הווה – "אנכי נתן לפניכם" – ואינו אומר "נתתי לפניכם"? משיב על כך הגאון מוילנא: התורה באה כאן ללמדנו, שהבחירה הנתונה בידי האדם למאוס ברע ולבחור בטוב, קיימת בכל יום ובכל שעה. כל זמן שהנשמה בקרבו ניצב האדם בפני פתויי היצר הרע, ועליו להיאבק בו בכוחות אדירים כל הזמן.

מציאות זו באה לידי ביטוי במאמר הלל הזקן:

"ואל תאמן בעצמך עד יום מותך" (אבות ב', ה')

הלל מזהיר אותנו שלא לסמוך על הישגי העבר, אלא יש להתבונן בערנות מירבית כנגד כל הפיתויים הניצבים לפנינו יום יום. מציאות החיים היא, שבכל יום מזומנות לנו שתי דרכים מנוגדות: דרך הברכה ודרך הקללה, והכרת מציאות זו תסייע לנו לבחור בדרך הנכונה.

מוסיף ה"שפת אמת": נקבעה בכל איש ישראל היכולת להבחין ולבחור רק ב"ברכה", ועל כך מברכין בכל יום "נותן לשכוי בינה". ונראה לפרש "היום" - כי בכל יום יש בחירה חדשה. כשהאדם חוטא מסתלקת ממנו הבחירה, והקב"ה בחסדו מחדש בכל יום מעשה בראשית, ונותן בחירה חדשה לאדם בכל יום, באופן שיוכל להיות טוב מחדש.

רמזים בתורה: התשובה לבישוף הנוצרי

"כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ... לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו" (דברים יג', ז'-ט')

פעם נטפל אל רבי יהונתן איבשיץ בישוף נוצרי, ואמר לו: חכמי ישראל מתימרים לקבוע, שכל הוראה המוטלת על היהודים מבוססת על הכתוב בתורה, לפי הכלל המובא בתלמוד שאין דבר שאינו מרומז בתורה. לפי זה, אני דורש ממך להצביע על פסוק בתורה, המזהיר את היהודים שלא להאמין בישו, מיסד דתנו.

קמט רבי יהונתן את מוחו לרגע קט, והשיב לבישוף מיניה וביה: אכן, מצוי פסוק מעין זה, בפרשת "ראה" שבספר דברים, ושם נאמר: "כי יסיתך אחיך בן אמך... לא תאבה לו ולא תשמע אליו".

נשאלת השאלה: מה ראתה התורה להדגיש כאן "אחיך בן אמך"? אלא בהדגשה מיוחדת זו באה התורה ללמדנו, שאם יבוא מסית, שהוא "בן אמך" - שיטען באזניך שיש לו אם, ואין לו אב (כמו שהנוצרים טוענים על אותו האיש) - עליך לדחות את דבריו בשתי ידיים.

מתן בסתר: הסיפור על שמעון הקמצן

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן... פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" (דברים טו', ז'-ח')

בימי כהונתו של רבי יום-טוב ליפמן הלר (בעל "תוספות יום טוב" על המשנה) ברבנות של קהילת קראקא, נתפרסם שם לגנאי עשיר מופלג, על שנמנע מלתת חלקו לצרכי צדקה של עניי המקום, ובשל כך נודע בעירו בכינוי "שמעון קמצן". באותו זמן היו בקראקא שני גבאי צדקה, שמדי שבוע חלקו לעניי העיר נדבות גדולות, וכל מי שנזקק לעזרה כספית דחופה, זכה אצלם לתמיכה נדיבה ומידית.

לימים הגיעה שעתו של "שמעון קמצן" להיפטר מן העולם. אותה שעה מצאו אנשי חברה קדישא מקום להיפרע עם האיש על ידו הקפוצה לצרכי הצדקה של העיר, וכרו את קברו במורד בית הקברות ובסמוך לגדר, באי-כבוד מופגן. לא עברו אלא ימים אחדים, ועניי העיר החלו מתדפקים על דלתו של רבי יום-טוב, והתלוננו על גבאי הקהילה, שלפתע קופצים את ידיהם לכל נצרך, ותמיכתם הכספית נצטמצמה עתה לאין שיעור.

שלח הרב לקרוא את גבאי הצדקה, ואמר להם בצליל של תרעומת: מה ראיתם לשנות עתה ממנהגכם מימים ימימה? הניעו הגבאים ראשם בעצב, ואמרו: נספר לכבוד הרב את כל האמת בפרשה זו. כל זמן שהיה חי "שמעון קמצן", נהג האיש לתרום בסתר מדי ערב שבת סכום כסף גדול לקופת הצדקה, ובשל כך ספק בידינו לתת לכל נצרך שפנה אלינו כדי מחסורו. אולם עתה, לאחר שהאיש הלך לעולמו, לא נשאר בקופת הצדקה אלא ממון מועט.

ר' יום-טוב היה נפעם ונרגש מדברי הגבאים על האיש, שקיים כל ימיו מצות צדקה לשמה, ולא זכה להכרת טובה מן הבריות על כך. כאשר הלך לעולמו רבי יום-טוב ליפמן הלר, נמצא כתוב בצוואתו: "לאחר אריכות ימי ושנותי, אל תקברוני, אלא על יד אותו צדיק וקדוש, רבי שמעון זכרונו לברכה".