פרשת כי תבוא - סוד הקדושה, שמירת העיניים וההכנעה

"וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (דברים כו, יט).

עם קדוש: המאבק על הטהרה

עם ישראל עם קדוש. מחפשים רק לעבוד על קדושה וטהרה. עם ישראל לא מחפשים להשיג לא "נבואות" ולא "מדרגות", שזה מה שאומות העולם ואנשים שלא יודעים דרכי עבודת ה' מחפשים. וזה הטעות של בלעם ושל כל אומות העולם. אצלם העיקר זה להיות אדם גדול, אדם חשוב, אדם מפורסם. אבל אצל עם ישראל מחפשים רק דבר אחד: איך לעבוד על קדושה וטהרה, שזה ההפך מכל השיטות ומכל התורות של אומות העולם, שלא יודעים מה זה קדושה. הם בכלל לא מכירים מה זה המושג של קדושה.

עם ישראל קדושים, לא מסתפקים בדיבורים. אצלם קודם כל מתחילים לעבוד על הקדושה, על שמירת העיניים, על קדושת הברית, ונלחמים על הדברים האלה. נלחמים להינצל מה"לאו" של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", אפילו שזה קשה מאוד, ואדם לא רואה כמעט שום אפשרות להינצל מזה. אבל הוא יודע שצריך להילחם בזה, אין לו ברירה, בשביל זה הוא בא לעולם.

וזה שכתוב "באבן שלמה" מהגאון מווילנא, שאדם בא לעולם רק כדי לנצח את הדבר הזה, רק בשביל זה הוא בא לעולם, לא בשביל שום דבר אחר. כל הדברים האחרים באים לסייע לקדושה. אנשים חושבים שקדושה זה דבר צדדי, יש תרי"ג מצוות, ויש שם גם כן את ה"לאו" של "ולא תתורו".

סוד שמירת העיניים

"ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה... והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר (במדבר טו, לט) 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ד').

אומר הרמב"ם שכל אלו שחושבים שאפשר לדלג על ה"לאו" של "ולא תתורו", לשים את זה בסוגריים, לשים את זה בצד, להגיד: "יש תרי"ג מצוות... אז מצווה אחת אני לא מקפיד... הרי לא כל אחד מהדר בכל המצוות? אני מהדר בלהיות גאון, להיות מפורסם, להיות בעל רוח הקודש, אבל להדר אחר ה"לאו" של 'ולא תתורו' אין לי זמן לזה, זה לא באפשרותי, אני אדם עסוק, אני נוהג ברכב".

ובאמת העולם נמצא בטעות. ודאי שאדם יכול לשמור את העיניים, אפילו אדם שנוהג יכול לשמור את העיניים. הוא יכול לבקש מה' שישמור לו את העיניים, כי על ידי תפילה אפשר להשיג הכול. כמו אברהם אבינו שהלך בכל העולם ולא ראה שום דבר, וכמו כן הבנים של יעקב אבינו, הלכו מישראל עד ארץ מצרים, והם לא פתחו את העיניים כל הדרך. אומר המדרש שהם לא ראו שום דבר בדרך. אדם יכול לנסוע בכל העולם בשמירת עיניים! עכשיו נוסעים לאומן, ודאי שאפשר לשמור את העיניים בדרך.

משל הבדואי והאירופאי

"המסתכל בעריות ואומר שאין בכך כלום" - אדם פוגם בעיניים ואומר: "מה עשיתי?! איזה עבירה עשיתי?! עליי זה לא משפיע לרעה", זה שקר! מסופר על ה"בית ישראל" מגור שנפגש עם כמה פרופסורים. הם שאלו אותו: "מדוע החרדים מפחדים כל כך מכל ראיה ומכל מבט? עלינו הפרופסורים הדברים האלה בכלל לא משפיעים ולא מפריעים לנו".

אמר להם, משל למה הדבר דומה? לבדואי ואירופאי. הבדואי הולך כל היום על אבנים, על קוצים, על ברקנים. מיום שהוא נולד הוא הולך על האבנים הכי חדות, וזה בכלל לא מפריע לו, הוא לא מרגיש שום כאב מחמת ההרגל. ואילו אדם אירופאי שנכנס לו טיפת אבן לנעל, טיפת חול, הוא כבר לא יכול ללכת, הרגל כואבת לו, יש לו מזה ייסורים נוראים.

הנמשל הוא שאתם הפרופסורים דומים לבדואים, כבר כל כך טימאתם את עצמכם באין סוף טומאות, אז אבן קטנה, עבירה קטנה, ראיה, מבט אסור, כבר לא משפיע עליכם. אבל אדם שהוא כולו עדינות הנפש, כולו זכות הנפש, כל דבר הכי קטן, כל עבירה הכי קטנה, כל הסתכלות אסורה, כל ראיה אסורה - זה מפריע לו, זה כואב לו, זה דוקר אותו כמדקרות חרב.

הבחירה של האדם היא רק בעיניים. ברגע שהאדם ישמור את העיניים, הוא יגיע לכל המדרגות שבעולם, הוא לא ידבר לשון הרע, הוא לא יקפיד, הוא לא ישנא, הוא ישמור שבת, יניח תפילין... ולא רק על העיניים הגשמיות צריך לשמור, אלא גם את עיני השכל צריך לשמור.

אדם יכול לשמור את העיניים הגשמיות, אבל יש לו עוד אין סוף עיניים: עיניים של קנאה, עיניים של שנאה, עיניים של כבוד. הוא צריך לשמור את כל סוגי העיניים שיש לו, לנתק את כל החושים שלו מהעולם, שלא יהיה לו עיניים לשום דבר בעולם, לשום נושא בעולם. אלא כל החושים וכל הרצונות יהיו רק לה' יתברך בכבודו ובעצמו. וכששומר את העיניים (העיניים הגשמיות ועיני השכל - קנאה, שנאה), אז זוכה ל"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", מתגלים לו כל סודות התורה, סודות הבריאה, וכל הנפלאות שבעולם.

באור פני מלך: צעקת הלב מתוך החלל הפנוי

יש זמנים שאדם מתמודד עם כאלה בעיות קשות, הוא נמצא אז במה שקוראים "החלל הפנוי", ששם זה חושך. מתפללים אבל לא מרגישים כלום, הולכים לעשות איזה מצווה ורוצים לעשות אותה עם כל הלב, אבל זה נהיה לא כל כך עם כל הלב. יש פתאום כאלה קושיות, כאלה סתירות מקבלים, וכאלה בזיונות מקבלים, כאלה כישלונות וכאלה מן אכזבות שלא רואים שם את ה' חס ושלום, שזה "חלל פנוי", שזה שעת בין הערביים. לא יודעים מה קורה איתנו.

לכאורה, צאת הכוכבים יותר חושך מבין הערביים, אבל הסכנה הגדולה היא דווקא בבין הערביים. כי כשבא חושך, אז זה כבר בריאה חדשה, "ויהי ערב ויהי בוקר", אם יש כבר חושך ולילה סימן שעוד מעט יהיה בוקר, יהיה אור. אז זה בסדר, זה מצוין. כל הבעיה שפתאום נהיה בין הערביים, ולא יודעים מה קורה איתנו. ובין הערביים זה לאו דווקא זמן מנחה, זה יכול להיות כל היום.

מה עושים אז? צעקת הלב. "ממעמקים קראתיך י-ה". כשכבר אי אפשר יותר, כשהצער הוא כל כך גדול, כשאין גבול לצער, אי אפשר אז לדבר. אז האדם צועק. קול בלי מילים. בלי אותיות. כמו השופר שהוא הסמל של צעקת הלב של כל עם ישראל. אתה לא יכול להרשות לעצמך אז להתפנק, להתבכיין, את זה אתה יכול לעשות כשהולך לך טוב. אבל כשיש לך צרה? כשאתה בחלל הפנוי? אתה הרי בסכנה, אתה חייב להחזיק מעמד בחלל הזה, אתה חייב להגיע לאור, לראות את ה' בתוך החלל הפנוי, אתה חייב לצעוק "איה".

ואי אפשר להגיע לזה כשאתה מרגיש שמגיע לך, שחייבים לך, שעשו לך עוול. לא מגיע לך כלום. כל נשמה באה לפה לקבל את התיקון שלה. כל אחד והמסלול שהוא צריך לעבור. גם אי אפשר להגיע לזה אלא כשה"אני" הזה לא קיים. ה' לא צריך אותי שאני אהיה מוצלח. ה' לא צריך אנשים מוצלחים בעולם. הוא מספיק מוצלח הקב"ה. הוא לא צריך מצליחנים פה.

את מי הוא כן צריך? "קרוב ה' לנשברי לב", לכל אשר יקראוהו באמת. הוא רק צריך שיצעקו "איה". תאוותו של הקב"ה היא לשכון בתוך ליבנו כשאנחנו כאן בתחתונים. אנחנו יכולים וצריכים לגלות אלוקותו בעולם גם דרך זה שלא נעשה כלום. עצם הווייתנו שאנחנו שמחים, מחייכים, אומרים מילים טובות, מאושרים במצב שלנו, מבינים שהשמחה זו העבודה הפנימית שאנחנו צריכים לעשות כאן.

פרפראות לתורה: סוד הענווה במצוות ביכורים

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ..." (דברים כו, א).

אומרים חז"ל, שבמצוות הבאת הביכורים, שובר האדם את מידת הגאווה שבו. שהרי אפילו אם הוא שר וגדול, ולו כמה עיירות וכפרים, ואפילו הוא מלך בישראל בכבודו ובעצמו - חייב הוא ליטול את סל הביכורים על כתפו, ולשאת אותו מהר הבית עד העזרה (חצר המקדש).

והוא בעצמו (ולא שליחו) מביאם אל הכהן שבאותו משמר. ואף על פי שהכהן הזה היה עני, ופרנסתו ממנו (מהמלך או מהשר), מכל מקום, השר או המלך בא ועומד אצל הכהן בענווה ובשפלות רוח, וקורא לפניו את פרשת הביכורים. ובכך משבר הוא את מידת הגאווה שבו, ונעשה עניו ושפל רוח, שהן מידות יקרות מאוד, שבהן נשתבחו גדולי העולם: אברהם, משה, אהרן, ודוד המלך.

"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ..." (דברים כו, ה).

רש"י מפרש "וענית" – לשון הרמת קול. מכאן אנו למדים, שמביא הביכורים קורא את הפרשה המוטלת עליו ("מקרא ביכורים") בקול רם, כראוי למי שמשמיע שבח והודיה לה'.

לדברי הצדיק רבי שלמה'לה מראדומסק (בעל "תפארת שלמה"), "וענית" הוא מלשון הכנעה והנמכת קול, כמו שכתוב:

"עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנַי?" (שמות י, ג).

ופירושו: עד מתי אתה מסרב להיכנע? ובשעה שאדם ניגש לעבודת ה', הוא צריך תחילה להכניע את עצמו לפני הבורא יתברך, ולחוש את שפלותו של בשר ודם בשעת קיום המצווה. והוא שנאמר כאן: "וענית" - תכניע את עצמך לפני אדון העולם, ורק אחר כך "ואמרת לפני ה' אלקיך" – תיגש לעבודת ה'.

סיפורים לפרשה: נחפשה דרכינו שלנו

"נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד יְהוָה" (איכה ג, מ).

בשנת תרכ"ז (1867) פרצה בבויסק מגיפה קטלנית, שהפילה חללים רבים בקרב בני הקהילה. כמקובל בישראל, התכנסו יהודי העיר בבתי הכנסיות, כדי לשפוך שיח ותפילה לפני השוכן במרומים. וכאשר המגיפה בעיר לא פסקה, נמנו וגמרו ראשי הקהילה להטיל על כמה נכבדים, המקובלים על הרבים כצדיקים גמורים, שיחקרו וידרשו בכל שכונות העיר, אם לא נכשל מישהו בחטא כבד, והביא בכך למקום מגוריו את הצרה הגדולה שנתרגשה עליהם.

ולפני שהוציאו לפועל החלטה זו, פנו ראשי הקהילה לרבם האהוב, רבי מרדכי, כדי שיתן את הסכמתו לכך. רבי מרדכי האזין בקשב רב לדברי הבאים, אך דחה בתוקף את ההצעה המעשית של ראשי הקהילה, ואמר להם בין השאר: "אני מאמין, כמותכם, שאין עונש בלא חטא, ובכל עת עלינו לפשפש במעשינו ולתקן את דרכינו, כי 'אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא' (קהלת ז, כ). אולם בעניין זה עלינו לדבוק כל הימים בכלל הבא: עוונות וחטאים צריך אדם לחפש, לא אצל אחרים - אלא אצל עצמו!"

"וכאשר כל אדם בעירנו יקיים בגופו את 'נחפשה דרכינו ונחקרה, ונשובה עד ה'' - שכן כתוב 'נחפשה דרכינו', את דרכינו שלנו, ולא של אחרים - רק אז יטהר ממילא הציבור הגדול שלנו מכל חטא ועוון, ויקוים בנו הכתוב: 'אֵין פֶּרֶץ (צרה ושבר)... וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ' (תהילים קמד, יד). ובודאי אז תיעצר המגיפה!".

עקירת זוהמת הנחש

"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" (דברים כו, ה).

ודרשו חז"ל: לבן ביקש לעקור את הכל. לבן הוא בלעם, שהוא בחינת עמלק כידוע, שהוא עיקר זוהמת הנחש, שרוצים לעקור את ישראל לגמרי חס ושלום. להתגבר על כל אחד בתאוות רעות מאוד הנמשכין מזוהמת הנחש ולעוקרו לגמרי חס ושלום. אבל ה' לא יעזבנו בידו, והקדים לרחם עלינו על ידי שנתן לנו את התורה שמתקנת הכל.

וזהו בחינת ביכורים, שהם תיקון לחטא אדם הראשון, לגרש ולבער זוהמת הנחש, בחינת לבן ועמלק מישראל, שאחיזתם בבחינת מתיקות הדבש (שמרמז על תאוות העולם הזה). כי על ידי הביכורים הבאים מהדבש, כפי שפירש רש"י על הפסוק "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (שמות לד, כו), מתקנים זאת.

ועל כן צריכים להזכיר בווידוי ביכורים "ארמי אובד אבי", שהוא בחינת לבן, בחינת עמלק, שהם עיקר זוהמת הנחש. כי על ידי ביכורים מתקנים כל זה, וזוכים לעקור ולמחות זכר עמלק, בחינת לבן הארמי, ולזכות לקדושת ישראל, קדושת התורה שקיבלנו בשבועות שהוא יום ביכורים (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד, כז).