פרשת לך לך - סוד לימוד הש

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ..... וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ"

"ואגדלה שמך" זה מרמז על לימוד הש"ס, שמך בגימטריא 360 ש"ס בגימטריא 360. צריך לדעת, אם אדם לא לומד ש"ס אז אין לו כלום, אין לו צלם אלוקים, אין בכלל בן אדם.

כל השם של האדם, המהות של האדם נבנה מלימוד הש"ס, כל האדם זה רק הש"ס, וזה שה' הבטיח לאברהם אבינו "ואגדלה שמך", דהיינו שזרעו יעסקו בתורה וילמדו ש"ס (שמך), ורק זה נקרא תמימות.

כמו שכתוב:

"אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'" (תהילים קיט, א)

תמימות זה רק שאדם לומד ש"ס. הרבי מביא בתורה א':

"דע כי ע"י התורה מתקבלים כל התפילות וכל הבקשות, שאנו מבקשים ומתפללים והחן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם לפני כל מי שצריכין, הן ברוחני והן הגשמי"

רק ע"י התורה מתקבלים כל התפילות וכל הבקשות. כל מה שאדם רואה שתפילה לא התקבלה, זה בגלל שהוא לא לומד מספיק ש"ס.

סוד החן ובניין השכל

כל החן והחשיבות של ישראל תלוי בלומדי הש"ס כי התורה נקראת "איילת אהבים ויעלת חן", שמעלה חן על לומדיה. התורה ממש מעלה חן על האדם. אדם בא הבייתה אם הוא למד תורה זכה לחן, אשתו רואה שיש לו חן, השכינה שורה עליו אז יהיה שמחה בבית. אבל אם הוא בא בלי תורה, בלי חן, בא שבור, עצבני, אז אין שמחה בבית הזה.

ועכשיו בעוונותינו הרבים החן והחשיבות של ישראל נפל, עכשיו עיקר החשיבות הוא אצל הגויים, אצל הרשעים, וזה רק בגלל סיבה אחת, שלא לומדים ש"ס.

"כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו"

השכל האמיתי זה רק לימוד הש"ס, חוץ מזה אין שום שכל בעולם. מה שמאיר לאדם ומכוון אותו זה רק השכל, אדם צריך לראות שהשכל יאיר וילך, יאיר ויגדל, כמו שכתוב "הולך ואור עד נכון היום".

כל עבודת האדם זה רק להגדיל את השכל, וכפי מה שמגדיל את שכלו ולומד ש"ס, כך הוא בונה את בית המקדש. אם אנחנו רוצים לבנות את בית המקדש, להחיש את הגאולה, צריך להגדיל את השכל, להגדיל את הדעת.

כמו שאמרו חז"ל:

"כל מי שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו"

וכפי מה שמגדיל את הדעת, את השכל כך הוא בונה את בית המקדש. כי מה שלא נבנה בית המקדש מכיוון שלא לומדים ש"ס בעיון, בעומק. היום לבנות את הבית זה פשוט רק ללמוד ש"ס. ברגע שאדם ילמד ש"ס הסיטרא אחרא תיפול.

וצריך לחדד את השכל, העבודה של האדם, זה לחדד את השכל, ללמוד תורה – שיהיה לו מח מהיר וחריף, מח מאיר כמו שאומר רבינו "מצווה גדולה לחדד השכל". אומר החסד לאברהם שיש 10 מסכים על המוח 10 קליפות על המוח, וכל אחד צריך להסיר את הקליפות לשייף אותם, לנקות אותם, וזה רק ע"י לימוד הש"ס בעומק ובעיון.

ברסלב, גמרא וביטול האפיקורסות

אדם צריך דעת שברסלב וגמרא זה דבר אחד. הנקודה של ברסלב שהולכים לפי מה שכתוב ולא לפי הרגשות ודעות ולא לפי מה שנוח. "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", שצריך לשמוע בקול הצדיקים, בקול הרועים.

אם אתה חסיד ברסלב צריך לשמוע לליקוטי מוהר"ן – דבר ראשון בליקוטי מוהר"ן (תורה א') כתוב שאדם צריך שיהיה לו שכל, שילמד ש"ס ורק זה נקרא תמימות. אדם צריך לדעת שחסידות ברסלב לא באה ח"ו לבטל שום קוצו של י' שום מנהג של כלל ישראל, שום דבר שמקובל בעם ישראל, היא רק באה להוסיף עוד דברים, להוסיף יותר יראת שמים, יותר שמירת עיניים, יותר קדושה.

לאדם יש אפיקורסות בלב, הוא לא מאמין שה' עומד מולו כל רגע. מה שאדם לא מכוון בתפילה, לא מרגיש שה' עומד לפניו זה בגלל שיש לו אפיקורסות בלב, שלא מאמין שה' נמצא. שאדם מדבר עם חבר, הוא נזהר לחשוב על כל מילה שמוציא מפיו, בפרט אם זה מלך הוא נזהר יותר שלא יתפסו אותו באיזה טעות חס ושלום.

שהוא מדבר עם חבר הוא לא מדבר סתם, הוא יכול לדבר 10 שעות כי הוא רואה לפניו "אדם" עם פנים, ידיים, רגליים. וה' חי וקים נמצא מולנו ואנחנו לא מרגישים אותו, זה מראה שאין לנו שכל אין לנו מח. שאדם לא מרגיש את ה', ולא מכוון בתפילה זה רק בגלל שחסר לו שכל.

כמו שיש מחלות שאנשים מאבדים את השכל ולא מכירים את ההורים שלהם, כך גם האדם אם אין לו שכל, אין לו תורה, הוא לא מכיר את אביו ואימו שזה הקדוש ברוך הוא. אם אדם היה יכול היה משתיל לעצמו שכל, אבל עדין לא מצאו איך להשתיל מוח.

ולקבל שכל ומוח, אומר רבינו הקדוש, זה רק ע"י לימוד הש"ס בעיון, לימוד התורה. וכשלומד תורה זוכה לבטל האפיקורסות שבליבו, ולהרגיש את ה', לחן לחשיבות ומתקבלים תפילותיו ובקשותיו.

באור פני מלך: עצם הקשר הוא הזכייה

הקב״ה הבטיח לאבות את ארץ ישראל והנה האבות רואים שה׳ לא קיים הבטחתו והם לא מהרהרים אחריו. אברהם אבינו, כדי לקבור את שרה הוא היה צריך לבקש ולהתחנן ולקנות והוא לא הרהר אחרי הקב״ה.

הוא מחובר אל ה׳ בעצם הדיבור של ה', בעצם האמירה שלו, המציאות האלוקית זה לא התוצאה החיצונית של הדברים. הנה עכשיו קיבלתי או לא קיבלתי, נתנו לי או לא נתנו לי, זכיתי או לא זכיתי. עצם הקשר עם האלוקים הוא הזכייה.

אני צריך להודות לה' שהוא זיכה אותי להיות חלק מכל ההשתלשלות של האלוקות לעולם. אז עכשיו הוא אמר לי שיהיה לי ארץ ישראל ואני אקבל את ארץ ישראל ולא קיבלתי וכן קיבלתי וקיבלתי חלקית ואני אקבל ומתי אני אקבל זה לא שייך אלי בכלל. שייך אלי שיש לי את הקשר עם האלוקים.

הקשר עם האלוקים זה חיבור של האדם עם חיותו, עם נשמתו. ליהנות, להתענג על ה', לדעת שאנחנו מקבלים את החיות שלנו מהקשר עם ה'. ומה זה הקשר הזה? אם זה 3 תפילות ביום, אם זה תהילים, אם זה לימוד, אם זה מעשים טובים, כל אחד ואחד רואה מה מתאים לו לחיים שלו ומה הוא יכול לעשות ואיזה דרכים הוא יכול למצוא כדי לחזק את הקשר.

אבל בעיקר, כל הענין של קשר זה בלב, זה במחשבה. ברור שזה צריך לקבל את החיזוק שלו בדיבור, שזה תפילה, ואחר כך במעשה. אחרת זה נעלם. זה מסתלק.

כוחה האינסופי של המחשבה

אדם יכול להגיד בדיבור, בתפילה, זה לא מסתדר לי עם הזמן. ובמעשה בודאי שזה לא מסתדר. אבל במחשבה, המחשבה היא אין סוף. היא לא מוגבלת. לא צריך זמן מיוחד. אדם חושב גם מתוך שינה.

ובמשך כל היום הוא כל הזמן נמצא במחשבה והמחשבה, אם יש לו מספיק דיבורים ומעשים שיכולים להיות כלים לאור של המחשבה, אז שם, במחשבה, הוא יכול לבנות את עצמו ולהאמין שהיעוד שלו, מה שהקב״ה רוצה ממנו, ומה שטוב לנשמה שלו ומה שיחיה אותו ומה שישמח אותו זה הקשר עם ה'.

אני רוצה את זה ואת זה ואני לא זוכה לזה, ולא קיבלתי את זה ואת זה אבל בעצם, אם אדם מחובר עם ה׳ ויש לו קשר עם ה׳ אז הוא קיבל את הכל. זה הענין של הקב״ה מתי להביא לי את זה ואת זה. זה לא ענייני.

ענייני זה לשמור על הקשר. ענייני זה לשמור על החיבור. זה ימלא את הנפש שלי, זה ישמח אותי. כל שמחה מסוג אחר, אפילו שאנחנו כולנו שייכים לזה, לכל מיני תענוגות אחרים, אנחנו עוד לא מאלה שנמצאים בפרישות מהעולם, אבל כל הדברים האחרים זה רק אם הם מקושרים עם הקשר עם ה'.

אם הם מחוברים עם הקשר הזה, ככה הם בעצם גם כן מקבלים חיות. אבל אם הם מנותקים, אז בעצם אדם מרגיש אולי איזה תענוג והוא מרגיש שכיף לו, מרגיש שטוב לו, אבל באיזשהו מקום בסוף הוא מרגיש איזשהו ניוון בחלקים של הנפש ושל הנשמה שלו. אם אדם אין לו את הקשר הזה, אז הוא בסך הכל מפסיד חלקי נשמה, מפסיד כל מיני דברים נפלאים שה׳ רצה לתת לו. (באור פני מלך חיים)

פרפראות לתורה: הארת הרצון

"אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א)

ופרש"י: "ולא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו וכו'". כי עיקר שלימות א"י הוא ששם זוכין להארת הרצון המופלג, ע"כ לא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו כדי שירצה וישתוקק ויתאוה יותר ויותר לבא לשם.

ועי"ז דייקא יזכה לבא לשם ולקבל קדושת א"י בשלימות, שעיקרה הוא הרצון וההשתוקקות להש"י. שזהו בחי' כלל כל המניעות שיש לכ"א לדבר שבקדושה, וכל מה שהדבר שבקדושה גדול ביותר יש לו מניעות יותר.

הכל בשביל זה, מחמת שעיקר הקדושה לזכות לרצון שהוא עיקר התכלית, ע"כ מונעין אותו כ"כ, כדי שיהיה לו רצון חזק יותר, שעי"ז יזכה להדבר שבקדושה בשלימות ולקבלו כראוי ברצון טוב ולהשתוקקות נפלא שזה עיקר התכלית. כי גם אח"כ כשבאין לא"י או להדבר שבקדושה, צריכין עוד להתגבר ברצונות טובים וכיסופין גדולים להש"י כי זה העיקר.

וזה "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך", שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם וכו' (ליקו"ת ז'). כי השגת הבן הוא בחי' אי"ה, והשגת התלמיד הוא בחי' מכה"כ, וצריך לכוללם יחד, ועי"ז נשפע פרנסה, ועי"ז זוכין להארת הרצון.

וזה בחי' הדעת הקדוש שזוכין בארץ ישראל. וע"י הארת בן ותלמיד זוכין לפרנסה ועשירות, וזהו שהבטיחו על הממון כ"ש "ואברכך" בממון. כי ע"י זה הדעת זוכין לממון ועשירות.

וזהו "ואגדלה שמך" כי כל מה שמתגברין ברצונות טובים וכיסופין קדושים להשם יתברך, נכללין ביותר בשמו הקדוש, וכמו כן נגדל שמו בעולם, והכל משתוקקים ורוצים להכלל בו ולהתקרב אליו.

וזה בחי' הה' שנתוסף על שמו, כ"ש "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם", כי אות ה' אין בה ממשות רק תשוקה ורצון לבד, שזהו בחי' שם מ"ה הקדוש שהוא שם הוי"ה ב"ה. כי הה' הוא ולזה זכה אברהם ע"י גודל רצונו וכיסופיו הטובים להש"י, שעי"ז זכה לא"י ולהגדיל שמו וכו'.

וכ"ש (ליק"א קמב) שעיקר העבודה של אברהם אבינו היתה הרצון הטוב, כי הוא נדיב לב הראשון, כי לא היה אז עדיין תורה וכל עבודתו היה רק רצון והשתוקקות וכיסופין טובים. וכן גם עתה אחר מתן תורה העיקר הוא הרצון הטוב. (לקוטי הלכות, נט"י ו, כו-כז)

סיפורים לפרשה: תורה וגדולה

"וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (בראשית יג, ב)

האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין ניהל את חצרו בפאר חיצוני רב ובגינוני מלכות, שעוררו עליו פליאה מצד חסידים ו"מתנגדים" כאחד. פעם שאלו אותו מקורביו: ילמדנו רבנו, כיצד מתישבת חסידות צרופה עם עשירות מופלגת זו, שאנו רואים אצל הרבי שליט"א?

השיב רבי ישראל לשואלים: על אברהם אבינו מספרת לנו התורה: "ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, וילך למסעיו מנגב ועד בית אל...". ונשאלת השאלה: מדוע ראתה התורה צורך לפרט פרט זה, שאברהם היה באותו הזמן משופע ברכוש רב?

אלא – המשיך האדמו"ר מרוז'ין – התורה באה להדגיש בפנינו, שבשעה שאברהם אבינו החל מהלך ממקום למקום בכדי להפיץ ברבים את דבר ה', נתן את דעתו לקחת לדרך רכוש רב ככל האפשר. כי הנוהג שבעולם הוא, שבני האדם מתיחסים בכבוד ובדרך ארץ רק למי שהפרוטה מצויה בכיסו.

וכבר מצינו במסכת גיטין (נט, עא), שמשה רבנו, נותן התורה, ורבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, ורב אשי, מסדר הגמרא – שלושתם היו עשירים, ונתקיים בהם "תורה וגדולה במקום אחד".

והוסיף הריז'ינאי בחיוך: טוב הדבר שכך היה, כיון שאם לא היתה אצלם "תורה וגדולה במקום אחד" – אפשר שלא היו בני האדם מקבלים את תורתם. ואף בתהילים מצאנו רמז לדבר: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (קיט, עב) – מי שיש לו "אלפי זהב וכסף", גם תורה אוהבים לשמוע מפיו...

ויקרא שמו בישראל אברהם

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם" (בראשית יא, כז)

האדמו"ר רבי אברהם מסלונים, הוזמן פעם על-ידי אחד מחסידיו לברית המילה של בנו, והתכבד באמירת הברכות שלאחר "הברית". כיון שהגיע למלים – "ויקרא שמו בישראל...", הפנה ראשו לעבר "בעל הברית" (אבי הנולד) שיאמר לו את שמו של הרך הנולד.

אולם אבי הילד השתהה משום מה, ולכן המשיך רבי אברהם והכריז מדעתו: "ויקרא שמו בישראל אברהם". בתום הברכות, הצטדק אבי הבן על שתיקתו בשעת המעשה, אך העיר בהתפעלות, שאמנם היה בדעתו לקרא לילד "אברהם", על שם אבי אשתו.

כששמעו על כך החסידים, קם רעש גדול בבית המדרש על מעשה המופת של הרבי, שכיון מעצמו לדעת "בעל הברית", כאילו היה יודע מחשבות אדם.

אולם כשהגיעו הדברים לאוזני האדמו"ר, צנן הוא את התלהבות החסידים, וכך אמר להם: אין כאן מופת ולא מעשה נסים, אלא המעשה שהיה, כך היה: כיון שהתבוננתי בפניו של "בעל הברית", וראיתיו עומד דומם כמו "תרח", אמרתי בלבי: אם האב הוא "תרח" משמע שראוי לקרא לבן "אברהם"...

גדולה מילה

"וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית יז, יא)

אומרים חכמי ישראל: כשאדם מקים מצוה כלשהי, מתלוה לכך לפעמים נגיעה אישית של השגה, הנאה חומרית או רכישת כבוד, הפוגמת בערך המצוה. יוצאת מכלל זה היא מצות מילה, שמקימים ביום השמיני להולדת התינוק.

מצוה זו טהורה מכל סיג (פסולת) ופגם, ואינה קשורה בחשבונות של רוחים חמריים כלשהם. משום כך מעלים אותה חז"ל למדרגה גבוהה ביותר, ואומרים:

"גדולה מילה, ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים לב, עא)

עוד אמרו חז"ל: כל דבר שנתנו ישראל נפשם עליו, כגון שבת ומילה ותלמוד תורה – הרי אלו נתקימו בידם, ואין ניטלים עוד (אינם בטלים מישראל לעולם).