פרשת וירא - לחיות את המציאות של אין עוד מלבדו

המציאות האמיתית: אין עוד מלבדו

יש סיסמא שמדביקים אותה בכל הקירות וכל חוג שקצת מתעסק היום באמונה, לא משנה בדיוק איזה חוג זה שלא משתמש בסיסמא הזו ולא רואה אותה כנר לרגליו, שהוא צריך ללכת על פיה והיא בעצם הדגל שמוביל אותנו, ואת כל אחד בפני בעצמו. כל מה שקורה לאדם בחייו, הוא יכול למדוד את עצמו לפי הסיסמא הזאת: "אין עוד מלבדו".

הסיסמא הזאת של "אין עוד מלבדו" היא בעצם מתחילת הבריאה ועד סוף כל הדורות כולם, ישנו רק דבר אחד שאליו צריכים להגיע: להכרה הזאת שנקראת "אין עוד מלבדו".

"כשאדם זוכה, לא רק להגיד 'אין עוד מלבדו' אלא להרגיש את זה, לחיות את זה, להפנים את זה, אז הוא בחינת 'מוכרח' - מוכרח לעשות את הדבר, כלומר אין לו בכלל בחירה לעשות לא טוב, הוא מוכרח לעשות טוב". המציאות הפנימית שלו מכריחה אותו לעשות טוב. כבר אין לו בחירה, הוא כבר כל כך הפנים את זה שהוא נמצא במצב שהוא "מוכרח" כבר לעשות טוב. הוא לא מסוגל לעשות אחרת! כי המציאות האלוקית עומדת ומרחפת עליו ותובעת ממנו שהוא יבין שהוא לא יכול לעשות אחרת. כי זה לא יתכן לעשות אחרת. זאת האמת. האמת הברורה!

מה האמת? מה הוא מוכרח לעשות? לתת צדקה, להתפלל, לחייך לשני, לאהוב את השני, לשמוח עם השני, לדון את השני לכף זכות, לאהוב את ה', להודות לה', להגיד לה׳ תודה. כל הדברים הנפלאים שנמצאים בעבודת ה' הוא כבר מרגיש שהוא מוכרח אותם. הוא לא יכול להגיד, "עכשיו אני יכול לא להגיד תודה, כי אני עכשיו נמצא במצב כזה וכזה". לא! הוא יודע שהוא חייב להגיד תודה! הוא מחובר למציאות האמיתית.

איך קוראים לכל המציאות האמיתית הזאת? קוראים לה בשם אחד: "אין עוד מלבדו". כלומר, אין עוד מלבדו זה מציאות שחולשת על כל הרמ"ח איברים ושס״ה גידים, על כל ההויה של הבן אדם, על המחשבה, על הדיבור, על המעשה, חופפת עליו כל הזמן. וכל פעם שהוא רואה שקורה לו משהו לא טוב, אז הוא מזהה שיש לו בעיה עם "אין עוד מלבדו". כנראה שבנושא של "אין עוד מלבדו" זה עדין לא ברור לו במאה אחוזים.

בית הספר של החיים

הדבר הזה, שאין עוד מלבדו, זה סיסמא לכל דקה ורגע בחיים. "כל רגע שאדם לא זוכר שאין עוד מלבדו, הוא נמצא בצער. הוא נמצא בעצבות. או שהוא נמצא בגאווה". אם מצליח לו, זה גאווה. אם לא מצליח לו, אז הוא בייאוש. כל הזמן אנחנו נמצאים בכאלה זיגזגים, מצליח לא מצליח, כן מצליח, מצליח חלקית, מצליח בערך וכו'.

אנחנו בתוך הישות שלנו. אנחנו קיימים, וחושבים שיש לנו שכל, וחושבים שיש לנו דעה, ושוכחים שכל החיים של האדם בעולם הזה זה בית ספר. אדם חושב שהוא גמר בית ספר והוא השקיע, והוא למד, והנה יש לו תעודה, והוא רוצה משרה, מגיע לו משרה ואחר כך מגיע לו כבוד וכו'. אבל אם אומרים שכל החיים זה בית ספר, אז הוא לא יכול לבוא ולהגיד שמגיע לו איזה משהו כי הוא לא גמר את כל החיים.

עד שלא נגמרו החיים, עד היום האחרון ממש, צריכים עוד ללמוד כי אנחנו עוד לא יודעים בבירור ש"אין עוד מלבדו". עוד לא הבנו את זה. יש לנו את זה בידיעה. אבל ברגע שיש לנו פתאום איזה עצבות, או איזה כעס, או איזה משהו מהסוגים האלה, או שאנחנו חושבים שמגיע לנו משהו וזה לא אכן נעשה וכו', זה סימן שאנחנו עוד לא יודעים באמת "אין עוד מלבדו".

סוד השמחה: מדוע צחקה שרה אמנו?

"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (בראשית יח', יב')

פעם הגיע לקמינקה רבי רפאל מברשד, שנודע בקהילות ישראל כצדיק המחיש ישועות לפונים אליו. התיצבה לפניו בתו של רבי שמואל (שהיה מתלמידי הבעש"ט הקדוש), שהיתה שנים רבות עקרה, ובקשה ברכה מפי הצדיק, שבמהרה יבוא הקץ לעקרותה. ברך אותה רבי רפאל בהתרגשות, ובין השאר אמר לה: עליך לדעת, שהשמחה היא סגולה בדוקה לבנים.

למחרת היום בקרה האישה אצל אביה, ושחה לו את הדברים ששמעה מפי הצדיק רבי רפאל מברשד. אמר רבי שמואל לבתו: דבר זה שגילה לך רבי רפאל, למדים אנו מן התורה, מן הנביאים, ומן הכתובים.

בתורה כתוב: "ותצחק שרה", וכוונת הדברים היא ששרה צחקה ושמחה. ובזכות השמחה ילדה אחרי כן את יצחק. ובנביאים כתוב:

"רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה" (ישעיה נד', א')

והכתוב מתפרש כאן כך: אם האישה עקרה ואין לה ילדים – תרון ותשמח, והקב"ה יחיש לה רפואה וישועה. ובכתובים נאמר:

"מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָהּ" (תהילים קיג', ט')

ופרוש הכתוב הוא: ה' עושה את האישה העקרה לאם הבנים, בגלל שהיא שמחה בחלקה.

שאלה הבת את אביה: אם לשם סגולה צחקה שרה אמנו, מדוע התרעם עליה הקב"ה, באומרו לאברהם: "למה זה צחקה שרה"? השיב לה רבי שמואל: "יש מקום להשתמש בסגולות, רק כאשר ניתנת ההבטחה על ידי צדיק בשר ודם. אבל כשהמבטיח הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, ודאי שאין צורך בסגולות, ובכך חטאה שרה אמנו כאשר צחקה..." (בני ציון)

מלאך הברית: רפואה בדרך אגב

כאשר עלה הגאון רבי שלמה קלוגר ז"ל על כסא הרבנות בעיר ברוד, נתכבד ביום הראשון לכהנתו בסנדקאות. כאשר הגיע למקום הברית, שמע כי אבי הילד מוטל גוסס ושעותיו ספורות. ומנהג היה בעיר ברוד, כי במקרה כזה היו מעכבים את ברית המילה, עד לאחר פטירתו של האב, כדי לקרא לילד בשם אביו.

אולם, רבי שלמה קלוגר ציוה לאסוף חיש מהר מנין יהודים ולמול מיד את התינוק. ואכן הדבר נעשה מיד, וראה זה פלא, מיד לאחר הברית קם האב מחליו והבריא לגמרי. מובן, כי כל העיר רעשה ותססה על המופת הזה.

אותה שעה אמר רבי שלמה קלוגר ז"ל, כי למד הוא לנהוג כך מתוך פרושו של רש"י על הפסוק:

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (בראשית יח', ב')

מפרש רש"י: אחד לבשר לשרה, אחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם... ורפאל, שרפא את אברהם הלך להציל את לוט. ולכאורה קשה הדבר: כלום חסרים מלאכים בשמים, ומדוע לא שלחו מלאך מיוחד להציל את לוט, ואותו מלאך שרפא את אברהם הציל גם את לוט?

אלא מסתבר, שזכותו של לוט לא היתה כה גדולה, עד כדי לשלוח מלאך מיוחד להצלתו, לפיכך חיב היה הדבר להתרחש בדרך אגב, על ידי מלאך שכבר נשלח בין כה וכה בשליחות לרפא את אברהם.

"אף אני – אמר רבי שלמה קלוגר – חשבתי שמן הסתם הרי דנים עכשיו בשמים את אבי הרך הנולד ויתכן שאין בידו זכויות במידה מספקת כדי לשלוח במיוחד את אליהו להחיש לו רפואה שלמה, לפיכך ציויתי למול חיש מהר את הילד, שאז בודאי יבוא אליהו לברית, ודרך אגב יביא גם רפואה שלמה לאב החולה..." (בני ציון)