פרשת חיי שרה - סוד העין הטובה והניצוץ היהודי הבוער

לצאת מקליפת עפרון: סוד העין הטובה

לעפרון היה אוצר גדול בחצר (מערת המכפלה), היה לו את אדם וחוה שהיו מאירים מסוף העולם ועד סופו, אבל אצלו מערת המכפלה היתה חושך ואפלה. חושך גמור מכיוון שאדם וחוה היו קבורים במערה, אז ה' סידר שיהיו כאלה פחדים נוראים, כאלה דמיונות שנמצאים בה שדים ורוחות. היה פחד נורא להתקרב לשם, זה היה מקום נידח בצלע ההר, אף אחד לא רצה לקנות את המקום הזה עד שעפרון היה בטוח שהוא מרמה את אברהם אבינו במכירת המערה.

מסביר ר' נתן שהמקום הכי קדוש, הצדיק הכי קדוש, בכל מקום שיש קדושה גדולה תמיד נדמה למקום חושך ואפלה, מוקף שדים ורוחות. כמו שכתוב:

"כל המקודש מחברו שומם מחברו"

עפרן בגימטריא 400 = "רע עין" (400), ההפך מעין טובה, ולכן ראה במערת המכפלה רק חושך ואפלה. אבל דוד המלך היה לו עין טובה כמו שכתוב יפה:

"עיניים וטוב רואי"

הוא ראה רק את האור בכל יהודי, את הנקודה הטובה בכל יהודי, את הניצוץ הקדוש שבכל יהודי.

אדם רואה את האור של עצמו, ולא רואה את האור של השני, אם זה בין חברים, אם זה בבית. לפעמים אדם רואה אור באשתו, ואילו האשה לא רואה אור בבעלה, או להיפך האשה רואה אור בבעלה אבל לא רואה אור באשתו, ובאמת צריך שכל אחד יראה אור בשני, כי אסור שאדם יראה חסרון בשני, פגם בשני.

עיקר העין רעה - שהוא לא יכול לסבול שהחבר שלו יותר טוב ממנו, שעינו צרה בהתנשאות של חברו, בהצלחה של חבירו, הוא רואה שהחבר שלו לומד יותר, מתפלל יותר. מה אכפת לך שהוא מתפלל יותר טוב? לומד יותר טוב? לכל אדם יש עין רעה ואף אדם לא מוכן שהשני יהיה יותר ממנו. אם אדם היה מוכן שהשני יהיה יותר ממנו היה יכול לחיות לעולם, היה יכול לתקן את כל העולם כולו. אבל עין טובה זה משהו אחר לגמרי, עין טובה - זה שאתה מפרגן לשני, אוהב את השני, שמח בהתנשאות שלו, שמח בהצלחות שלו.

הניצוץ היהודי הבוער: סיפורו של יוסי משיתא

בכל אדם יש אוצרות רק שצריך להסיר את העפרוריות שמכסה עליהם, צריך לצאת מקליפת עפרון, מרע עין. בכל בן ובכל בת ובכל נפש יהודית יש אין סוף אוצרות, נפש יהודית היא יוקדת לה' ובוערת לה', כל נשמה של יהודי רוצה לעשות תשובה!

לכל יהודי יש לב בוער לה' יתברך, לב בוער שיכול לשרוף את כל העולם, כל יהודי הוא אש להבה, בפנימיות של כל יהודי יוקדת אש:

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"

כל יהודי ויהודי יכול להחזיר את כל העולם בתשובה, אפילו הרשע הכי גדול יכול לחזור בתשובה כי כמה שהוא רשע יותר גדול יש לו יותר כח, יש לו נשמה יותר גדולה.

כמו שמסופר במדרש על יוסי משיתא שכפר בה', כפר בהכול והצטרף לרומאים. מי ששמר שבת, מי שמל ילדים באותו זמן צלבו אותו. הוא ראה שעם ישראל אבוד נמחק מהאדמה, הוא קיבל יאוש ואמר "מה אני צריך להיות יהודי אני אהיה רומאי" והלך יחד איתם לשרוף את בית המקדש, זרק איתם לפידים. ולפני שנשרף בית המקדש לגמרי אמרו לו הרומאים: רגע אחד! מי יכנס להיכל להוציא את המנורה? אמרו לו תיכנס אתה תיקח משהו, כולם ידעו שמי שנכנס להיכל נשרף, מי שנכנס לקדשי הקודשים הוא ישרף, כולם פחדו להכנס אז אמרו לו מה שתוציא ראשון ישאר לך.

יוסי משיתא נכנס ותפס שם מנורה של זהב ויצא איתה החוצה. אמרו לו תן את המנורה הזאת! אתה לא יכול לקחת אותה זה יקר מדי! קח לך איזה גביע, איזה כפית אבל לא מנורה! באותו רגע התלקח אצלו הניצוץ היהודי, פתאום נדלק אצלו הניצוץ. המנורה הדליקה לו את הניצוץ, הוא ראה שהמנורה היא כולה אור ואז החזיק חזק את המנורה ואמר "את המנורה אתם לא מקבלים, לא תקבלו את המנורה".

אמרו לו מה פירוש לא נקבל את המנורה? אנחנו נשחט אותך, נכה אותך, נחתוך אותך חתיכות חתיכות. אמר להם אני לא נותן את המנורה, לא תוציאו לי מהיד את המנורה אני ימות עם המנורה. אמרו לו זה לא שייך לך! זה של המלך! צריכים להביא לטיטוס את המנורה.

אמר להם "את המנורה לא תקבלו בשום אופן, אני אמות יחד איתה" – ואז הוא נהיה כולו אש להבה, כולה אש בוער לה', אני חוזר ליהדות! אני מתחיל להיות יהודי! תחתכו אותי חתיכות חתיכות. אמרו בסדר, תפסו אותו שמו אותו בתוך שולחן של נגרים, שמנסרים עצים והתחילו לחתוך אותו, לנסר אותו חתיכות חתיכות.

ברגע שהתחיל להתייסר, הרגיש כזה תענוג כל ניסור הוא התענג, כולו אחוז שמחה כולו התלהבות ואומר: אני מקבל עלי תשובה, אני מקבל עלי באהבה את העינויים, רבונו של עולם טוב שמנסרים אותי, טוב שחותכים אותי, סלח לי על כל העבירות, איך הצטרפתי לרומאים שרצחו מיליונים של יהודים, איך לא ידעתי שעם ישראל זה נצחי! יהודי זה נצחי, ברוך ה' מנסרים לי את העצמות הרקובות האלה, העצמות המורעלות האלה שהחטיאו אותי, וסחבו אותי לאן שסחבו אותי.

ויוסי משיתא כולה שר לה' כולו שמח ותוך כדי שמנסרים אותו הוא ממשיך לשיר הוא לא מרגיש שום כאבים, שר שירים שר "נפשי חולת אהבתך" מנסרים אותו והוא חולה אהבה לה' הוא רק מרגיש את ה', הוא לא מרגיש שום דבר חוץ מה'.

באור פני מלך חיים: כוחה של עבודה פנימית

כי בלי עבודה פנימית, הבן אדם נשאר עם כל השטויות שלו: הוא מקופח, הוא מתלונן, הוא כועס, הוא עצוב, הוא מודאג, הוא מאשים, את עצמו ואת האחרים, הוא מתגאה, הוא מקנא, הוא אוכל יותר מדי, הוא מסתכל יותר מדי, כל מה שהוא עושה זה בשביל ההצלחה שלו. בשביל הכבוד שיתנו לו.

אדם שעושה עבודה פנימית הוא צומח, הוא גדל, הוא משתנה. הוא מתקרב אל ה' הוא כל הזמן מתבונן בעצמו איפה אני בעולם. האם אני מחובר או לא מחובר. למה אני מחובר? ומה יהיה אתי אבא. מה יהיה הסוף אתי. מתי אני אתחיל לחשוב עליך ולא על עצמי ועל הכבוד שלי.

המחשבה יש לה כוח עצום. הכל מתברר במחשבה. שמה הנשמה נמצאת. שמה נמצא הרצון. אדם מתבונן קצת בעצמו, בחיים שלו, רואה איפה הוא מונח, ואז הוא עובר ממחשבה לדיבור. ה׳ תעזור לי לאכול פחות. תראה איזה בטן צמחה לי. זה מרחיק אותי ממך. אי אפשר להיות דבוק בך, הבטן מפריעה. ה׳ תעזור לי לשמוח במה שאתה נותן לי ולהפסיק לקנא באחרים שפתאום לומדים בלי הפסקה, שפתאום מחייכים כל הזמן.

תעזור לי שאני אשמח בהצלחה של החבר שמחה אמיתית, שאני לא אתחמק מהמפגש אתו כי אני לא רוצה לתת לו את התענוג הזה שאני רואה אותו בהצלחתו. ומהדיבור עוברים למעשה. לאט לאט זוכים להשתנות. ואז החיים באמת נפלאים. כמה רחמנות יש על מי שנשאר עם כל השטויות שלו עד הסוף והוא כבר זקן אבל הוא בעצם עוד ילד. שלו זה נקרא חלל פנוי. ה' לא נמצא ח״ו.

מגן אברהם: למצוא את ה' בתוך החלל הפנוי

ואז חושבים מחשבה טובה, מתפללים בכוונה, לומדים משהו, וכל אלה סותמים את החלל. ה׳ אומר לכל אחד מאתנו לך אל המקום הזה שמלא בה', לפנימיות שלך, למקום ששם ה' נמצא תמיד, ואז תוכל להתעורר כל הזמן מהנקודה הזו ולא ליפול ולא להתבלבל.

אע״פ שה' ברא את העולם עם חלל פנוי, וכל הזמן יש צרות, וכל מיני דברים שאנחנו לא מבינים, ואנחנו כל הזמן נעלבים, ואנחנו נופלים, והכל הולך לנו הפוך, והכל לא טוב לנו, והכל רע לנו, אבל אנחנו צריכים גם כשרע לנו לזכור שה׳ נמצא בכל מקום. עברים אנחנו. עוברים למקום שה׳ נמצא, פותחים את הלב ומוצאים את ה׳ בתוך הלב. מוצאים את אותה נקודה מוגנת, שמחברת אותנו אל ה׳.

אברהם אבינו עשה לנו את - מגן אברהם שזה יותר מתחיית המתים. "הראשונה זה שלך". מתחילים את תפילת שמונה עשרה בברכה של מגן אברהם. רק אחר כך יש תחיית המתים. קודם צריכים להגן עלינו. הברכה שלך יותר גדולה מהברכה שלי, אומר הקב״ה לאברהם. אתה הראשון, אני אחר כך, אני מחיה המתים שזה שלב שני.

אברהם אבינו מגן על הנקודה הזו שהיא הכסף, שהיא טירת כסף, שהיא כנפי יונה נחפה בכסף. כיסופים ואהבה לה' שזוהי השמחה האמיתית. ובזכותה ובכוחה אפשר להתגבר על כל הצרות. כל עם ישראל מתקיים מהנקודה הזו.

אנשים חטאו, ונכשלו, וקלקלו, ופשעו ואחר כך הבנים שלהם חזרו ולפעמים הם בעצם חזרו. הכל בזכות הנקודה הזאת, נקודה שהיא עמידה ומתקיימת עד סוף כל הדורות. כמו שהתינוק רוצה את האמא שלו, רץ כל הזמן אל האמא שלו, כך כל העולם רוצה את ה׳. כל עם ישראל עומד על הנקודה הזו. עומד על אברהם אבינו (באור פני מלך ח״ם).

פרפראות לתורה: סוד קפיצת הדרך של אליעזר

"ואבא היום אל העין" (כד', מב')

מלשון הכתוב "ואבא היום" מדיק רש"י, שאליעזר אמר לבני משפחת רבקה: "היום יצאתי והיום באתי" – מכאן שקפצה לו הארץ.

ומקשים חכמי ישראל על רש"י: איך מוכיח הכתוב – "ואבא היום אל העין" – שקפצה הדרך לאליעזר, עבד אברהם? ואולי הוא יצא כמה ימים לפני-כן, ורק כשהגיע אל העין, אמר: "ואבא היום אל העין"?

הרה"ק מאפטא אומר, שבספרי הקבלה, השם הקדוש שבאמצעותו ניתן לבצע קפיצת הדרך הוא: "אהו"ה", והוא יוצא מראשי התיבות של הפסוק:

"את השמים ואת הארץ"

והנה, ראשי התיבות של הפסוק "ואבא היום אל העין" הם גם "אהו"ה", ועל – פי זה הסתמך רש"י הקדוש בפרושו: "היום יצאתי והיום באתי – מכאן שקפצה לו הארץ".

ועדין צריכים אנו באור, איפה מצינו שאברהם אבינו מסר לאליעזר עבדו את השם הקדוש "אהו"ה, שהוא השם המסוגל לקפיצת הדרך? יש לומר שענין זה רמוז בתחילת שליחותו של אליעזר:

"ויאמר אברהם אל עבדו... ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ"

ורמז אברהם לעבדו בראשי התיבות – "אלוקי השמים ואלוקי הארץ" – על השם הקדוש "אהו"ה", המסוגל לקפיצת הדרך. וזהו שנאמר שם:

"ויקח העבד... וילך וכל טוב אדוניו בידו"

שהלך כשבידו השם של קפיצת הדרך – "אהו"ה", שמספרו "טוב" (17) בגימטריה.

קבעת עיתים לתורה? הרצון להיכלל בה'

כשאדם מגיע לשמים זו היא השאלה הראשונה ששואלים אותו. ישנם שתי דרגות באדם הקובע עיתים לתורה, הדרגה האחת היא – "אלמד וע"י כך אזכה לגן עדן ולעולם הבא" שזוהי גם מעלה עצומה כשלומד בכוונה זו ולא לשם להתגאות או ולקנטר ח"ו.

אבל יש מעלה גבוהה מזו: "אני לומד כי אני רוצה לעשות רצון ה' ותו לא, אני רוצה להיכלל בה'" – ביטול מוחלט, כמו ילד בגיל 3 שבא לאביו, לא בגלל אינטרס מסוים אלא פשוט כי זו היא המציאות היחידה שיש לו.

הצדיק הבין שאין כאן בעולם שום דבר חוץ מה', ולכן רוצה להיכלל רק בו, וזוהי העבודה שלנו בעולם – להגיע לתכלית זו. וזה ע"י שנכלל בצדיקים שזכו לדרגה זו, וזכרו תמיד כי ה' הוא האלוקים – אין עוד.

סיפור לפרשה: בגדי הצניעות של רבקה אמנו

"ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים, ויתן לרבקה" (כד', נג')

הצדיק רבי שלום רוקח מבלז, היה מקפיד יתרה בעיניני הלבוש של אלפי חסידיו, ובכל הזדמנות היה מתריע באוזניהם שילבשו בגדים צנועים, כמקובל בישראל מדורי דורות. כאשר באו אצלו החסידים, כדי לקבל את ברכתו בעניני שידוכין – הזהיר אותם שיכתבו ב"תנאים" דברים מפורשים, שהבגדים לכלה יסופקו לפי דגם יהודי צנוע ופשוט, כמקובל בבתי חסידים מובהקים.

את ענין זה הסמיך האדמו"ר רבי שלום על הכתוב הבא: "ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים, ויתן לרבקה". נשאלת השאלה: לשם מה נטל עמו אליעזר בגדים מיוחדים מבית אברהם, לכלה המיועדת ליצחק? כלום יעלה על הדעת, שמשפחת נחור המכובדת והעשירה תשלח את הכלה מבית אביה ואמה בלא בגדים ראויים?

אלא, בכונה תחילה דאג אברהם אבינו, שאליעזר עבדו יטול עמו בגדים לכלה המיועדת ליצחק בנו, לפי הדגם המקובל בביתו – כדי שכלה זו, העתידה לבוא אל ביתו, לא תוסיף ללבוש את הבגדים האופנתיים והמגונדרים, שלובשות הבנות ב"עיר נחור" האלילית...

"אבן טובה היתה תלויה בצאורו של אברהם"

בתו של האדמו"ר רבי אהרון מקרלין, בעל "בית אהרון", חלתה פעם במחלה קשה, והרופאים כמעט התיאשו מחייה. והנה נזדמן לביתו של ה"בית אהרון" הצדיק רבי משה מקוברין. רבי אהרון הזמינו, כדרכו בקודש, לסעוד על שולחנו.

תוך כדי הסעודה הזכיר ר' אהרון לפני הצדיק האורח את ביתו החולה, הזקוקה לרחמי שמים. השיב רבי משה למארחו: שנינו במסכת בבא בתרא (טז', עב'):

"אבן טובה היתה תלויה בצאורו של אברהם, שכל חולה הרואה אותה – מיד מתרפא"

ונשאלת השאלה, מה טיבה של אבן טובה זו, שבזכותה רפא אברהם אבינו את כל המחלות שבעולם? אלא הכונה היא, לא ל"אבן טובה" גשמית, שאפשר למשש אותה בידיים, אלא לאבן טובה רוחנית – למידה הטובה והמיוחדת שניחן אברהם אבינו, הלא היא מצות הכנסת אורחים, והיא הסגולה הבדוקה לרפא כל חולי וכל מדוה.

בשעה זו – המשיך הצדיק מקוברין – מארח אותנו כבודו רבי אהרון, אביה של הבת החולה, והאבן הטובה, שהיא מידת הכנסת אורחים, תלויה עתה על צוארך! תסתכל אפוא הנערה החולה אל אביה, אליך, ובעזרת ה' תתרפא. רבי אהרון עשה כמצות אורחו הדגול, ובאורח פלא חל באותו יום שינוי לטובה במצבה של הבת, ולא ימים רבים עד שנתרפאה כליל ממחלתה.