מדוע הקב"ה היה צריך את רבה בר שילא ללמד זכות • פרשת אחרי־מות קדושים מהרב עופר ארז שליט"א

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" - כל נשמות ישראל קשורים בשורשן באחדות ובאהבה אין סופית

בפרשת השבוע כתוב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא י"ט, י"ח). רש"י כותב על הפסוק הזה "אמר ר' עקיבא זה כלל גדול בתורה (ת"כ שם יב.)". התנא הגדול רבי עקיבא, אומר שהמצוה הזאת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" זה הכלל הגדול של התורה. וקצת צריך להבין ולהתבונן מה כוונת רבי עקיבא כשאמר שזה כלל גדול בתורה. ומובא בספה"ק שבשורש נשמות ישראל בשורשים הרוחניים העליונים כל נשמות ישראל זה נשמה אחת שכלולה באחדות עצומה. כל פרטי הנשמה הגדולה זה כל אחד מאתנו, וכל יהודי. ובשורש הרוחני יש ביננו אחדות עצומה ואהבה והתקשרות. כאשר הנשמה יורדת לעולם הזה, היא יורדת לעולם של נסיונות של קשיים, עצם העובדה שהנשמה מתלבשת בתוך גוף בנפש בהמית, יוצרת למעשה את כל מציאות העבודה והבחירה.

כל התורה לא נתנה לנו אלא כדי לגלות את האחדות בעם ישראל

אחת הנקודות המרכזיות והגדולות ביותר זה להתגבר על מציאות הרע והנפש הבהמית - על מציאות הגוף בעולם, שזה גורם פירוד בנשמות ישראל. ועבודתנו היא לחזור אל האחדות שנמצאת בשורש העליון, לכן אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, שכל התורה כולה לא נתנה לנו אלא כדי להסיר את הקנאה השנאה המחלוקת מתוך לבנו. שזה מציאות הירידה של הנשמה לעולם הזה, ולגלות בעולם הזה את ההתנוצצות ואת האור הרוחני העצום של האחדות ואהבה שקיימת בין עם ישראל. וזה אחד הפ' שאמר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה". לא ניתנה כל התורה אלא כדי שנחזור לשורשנו, למציאות העליונה והרוחנית, שבה כל נשמות ישראל באחדות גדולה.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" - כשמסירים את המניעים יתגלה שאנחנו באמת אוהבים את חברינו אהבת אמת

לכן מצוות התורה עצמות שהצדיקים מלמדים אותנו בהלכות, כולם ניתנו כדי לתת לנו כלים, דרך להגיע ולגלות את האחדות פה בעולמנו, אומר הרמב"ן דבר נפלא מאוד על המצוה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" וז"ל: "כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו". אומר הרמב"ן הרי זה מאוד קשה שאם כל אחד יתבונן בעצמו כמה הוא דואג וכמה הוא אוהב את עצמו, האם אנחנו יכולים להגיע למצב שנאהב אחד את רעהו ממש כמונו? ובאמת כתוב בספה"ק שבשעה שאנחנו מסירים את המניעים, אכן נגלה שאנחנו אוהבים את חברינו כאהבת נפשנו, אבל אנחנו צריכים את התורה שהיא תדריך ותלמד אותנו איך להגיע למציאות הזאת.

בכדי להגיע ל"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ישנם שני נקודות - נקודה א' מידת הקנאה

יש שתי נקודות הלכה למעשה שהם מאוד מאוד יסודיות כדי לקיים את "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". נקודה אחת הרמב"ן אומר, כאשר יסיר האדם את מידת הקנאה מלבו שהיא מידה פחותה, ע"י זה יכול האדם לגלות את "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". הנה הרמב"ן מגלה לנו, וזה מובא הרבה בספרי החסידות ובספרי המוסר, שאחת המידות שהיא מהווה מחיצה ומסך והפרדה ביננו אחד מהשני, זה מידת הקנאה. אחד מהדברים שבגללם קשה לעבוד על מידת הקנאה, זה משום שהיא נסתרת וסמויה בתוך לבנו, לא תמיד אנחנו מודעים ומרגישים עד כמה אנחנו מקנאים בחברינו, בהצלחת חברינו, וגם בהצלחות רוחניות. חברינו מצליחים ברוחניות הצלחות טובות, הם זוכים להתעלות בתורה זוכים אולי לזכות את הרבים, להפיץ תורה, ללמד תורה, זה מעורר קנאה בתוך האדם. וגם בהצלחות הגשמיות אנחנו רואים אנשים שאנחנו מכירים שמצליחים בעושר, כבוד, נכסים, וכדו'. גם זה מעורר את קנאת האדם.

בכדי לעבוד על מידת הקנאה ישנם שני בחי'

לכן כדי לעבוד ולברר את מידת הקנאה, אנחנו צריכים לגלות את קיומה בתוכנו. כי כמו שאמרנו היא נסתרת בתוכנו, וזה הקושי הגדול גם לעבוד על הנקודה הזאת. אחת הנקודות היא בעבודה על מידת הקנאה היא כמו שאמרנו, דבר ראשון לגלות שאנחנו באמת קנאים. יש בתוכנו קנאה. והנקודה השניה היא לשמוח בהצלחת חברינו, אדרבה, אנחנו רואים שהחבר שלנו מצליח - לשמוח בזה שהחבר שלנו מצליח, ובאמת זה עבודה מאוד מאוד קשה, להסיר את מידת הקנאה מלבנו.

מורינו הרב שליט"א - עיקר המניעה להתגלות משיח ולגאולה זה מידת הקנאה

אני זוכר לפני כארבע שנים שמעתי שיחה ממורנו הרב שליט"א, ומורנו הרב שליט"א אמר כך "עיקר המניעה של הגאולה ולקבל את פני משיח צדקנו ולגלות אותו, זה מידת הקנאה"! כששמעתי את זה ממורנו הרב שליט"א מאוד התפלאתי, עד כדי כך? והאמת שמורינו הרב שליט"א גילה לנו את האמת של התורה שאנחנו מקנאים אחד בשני, ובפרט שאנחנו מקנאים בצדיקים הגדולים, ע"י זה אנחנו מונעים ומרחקים את זמן הגאולה.

הקנאה בצדיק האמת הייתה בכל הדורות ובפרט בצדיק שהוא בבחי' משיח

אנחנו גם רואים שבתורה מצויינת בשתי מקומות בתנ"ך מצוין קנאה במיוחד. דבר אחד זה "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו" (בראשית ל"ז י"א).זה הקנאה של האחים שהיו צדיקים גדולים מאוד, זה השבטים הקדושים, זה שורשי נשמות ישראל, ועם כל זה, אפילו הגדולים שבגדולים נפל מידת הקנאה, במי? בצדיק - ביוסף הצדיק. כי לעולם יש קנאה בצדיק האמת, אחד הסימנים של צדיק האמת שיש בו קנאה. אנחנו מוצאים קנאה בסיפור של יוסף הצדיק. והקנאה השניה שאנחנו מוצאים בתנ"ך זה "קנאת שאול לדוד" (ילקו"ש שיה"ש פ"ח ו'). הקנאה של שאול בדוד המלך. אם נתבונן, אם נתבונן טוב, גם יוסף וגם דוד הם בחינת משיחין, לכן יש גם משיח בן יוסף, וגם משיח בן דוד. והנה אנחנו רואים שמידת הקנאה נרגעת דווקא בצדיקים שהם כ"כ גדולים שהם בחינת משיח. דווקא בהם נוגעת מידת הקנאה.

הנקודה השניה בעבודה על "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" היא ההסתכלות הטובה אחד על השני

לכן ההתבוננות שלנו בעצמנו בתוכנו אנחנו לא צריכים להתבונן באחרים, אנחנו צריכים להתבונן בעצמנו להסיר את מידת הקנאה מלבנו, ולבקש ולהתחנן לפני הקב"ה שיעזור לנו ושיציל אותנו מהנקודה הזאת. וזה יסוד מאוד גדול - "זה כלל גדול בתורה". לזכות להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". נקודה שניה בעבודה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", זה התורה נפלאה והעצומה שרבנו גילה - תורה רפ"ב "אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי" - שרבנו בתורה הזאת בפרט, רבנו הדגיש כמה חשוב ללכת איתה עד ביאת משיח צדקנו. רבנו הדגיש שמכל התורות מכל השיחות מכל הסיפורים המופלאים, שרבנו גילה לנו, רבנו אומר דווקא עם התורה הזאת צריך ללכת לפני הגאולה. והתורה הזאת זה יסוד שני ב"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" - וזה בבחי' 'וַעֲשֵׂה טוֹב' ב"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", זה ללמוד לראות נקודות טובות בשני, הלימוד זכות, והעין טובה בנקודות הטובות שאנחנו מוצאים בזולתנו, בחברינו. ורבינו אומרגם עד כמה כל אחד צריך למצוא את זה בעצמו.

שני היסודות בלדון לכף זכות ובהסתכלות לכף זכות

היסוד הוא בשני דברים, דבר אחד זה הלכה מפורשת בהלכות 'שמירת הלשון'. אם אני יכול למצוא באדם השני, שהוא עשה איזה מעשה, אני לא מבין למה הוא עושה את זה, אין לי מושג מדוע הוא התנהג כמו שהוא התנהג, אבל יש צד שבאמת המניעים שלו הם לטובה, יכול להיות שגם לא, אני לא יודע, נסתר ממני למה הוא התנהג כמו שהתנהג. אני יכול לדון אותו שמצד אחד, הוא עשה דבר ממניעים שליליים, אבל אני רואה ויש אפשרות גם לראות שהוא עשה את זה ממניעים חיוביים, המצווה לדון לכף זכות. זה שאני אדון אותו שהוא עשה את זה מצד המניעים החיוביים, ולא מצד המניעים השליליים. זה דבר אחד במציאת כף זכות בשני.

גם כשהשני עושה מעשים שבאמת לא טובים, העבודה לדון לכ"ז היא לראות מאיזה שורש הוא עשה ומה עבר עליו לפני שהוא עשה את המעשה הלא טוב

נקודה נוספת בעין טובה ובלראות נקודות טובות בשני זה - שגם שהוא עושה דבר שלילי ואני יודע שזה באמת דבר שלילי! אני לא חושב להגיד שהדבר השלילי הזה הוא לא שלילי, אלא באמת אני רואה בעיני, זה דבר שלילי! יש גם פה עבודה לראות - באמת המעשה הוא לא בסדר, ואנחנו לא דנים את המעשה לכף זכות, אדם שח"ו שגוזל, שגונב, שמשקר, זה לא בסדר. אנחנו לא יכולים לומר שזה קצת בסדר, זה לא בסדר לגמרי! אבל אנחנו כן יכולים להתבונן שמן הסתם היו לו סיבות מאוד מאוד קשות, מי יודע איפה הוא גדל, מי יודע באיזה חברה הוא נמצא, באיזה הרגלים הוא טבע בנפשו, על כן מה שהוא עכשיו נדמה שהוא מתנהג לא כ"כ בסדר, נכון, זה לא בסדר. והוא צריך לתקן את זה. ואם אני יכול לעזור לו, בדרך של אהבה ותוכחה, לגלות את זה, אדרבה ואדרבה, אבל גם אם אני לא יכול, חשוב מאוד לראות את הנקודה הזאת, להבין שמן הסתם יש הרבה סיבות שהביאו אותו למקום הזה. זה עוד צעד בעין טובה ובלמצוא כף זכות בחברנו.

מה כוונתו של רבינו הקדוש בזה שע"י כף זכות 'מעלים אותו מכף חובה לכף זכות'

וע"י שאנחנו עושים את העבודה הזאת - "ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה..." (ליקו"מ שם) כך אומר רבנו. זה גם קצת צריך להבין איך אנחנו מעלים אותו מכף חובה לכף זכות ע"י שמצאנו בו נקודה טובה, ודנו אותו לכף זכות.

רבה בר רב שילא נפגש עם אליהו הנביא ומלמד זכות על רבי מאיר בעל הנס

מובא בגמ' (חגיגה ט"ו:) מעשה שרבה בר רב שילא פגש פעם אחת את אליהו הנביא, ושאלו מה הקב"ה עושה עכשיו בשמים? א"ל אליהו הנביא הקב"ה אומר עכשיו דברי תורה בשם חכמים, אבל הוסיף לו אליהו הנביא בשם רבי מאיר הקב"ה לא רוצה להגיד דברי תורה. התפלא מאוד רבב"ש ושאל את אליהו הנביא מדוע הקב"ה לא רוצה להגיד דברי תורה בשם ר"מ? א"ל אליהו הנביא מכיוון שהוא למד תורה מאלישע בן אבויה אחרי שהוא עזב את הדרך והתפקר, לכן הקב"ה לא רוצה לומר דברי תורה בשם ר"מ. שאל רבב"ש את אליהו הנביא אבל אני לא מבין הרי כתוב על ר"מ 'רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק' הוא ידע לברר את הטוב מהרע בתורתו של אלישע בן אבויה, א"ל אליהו הנביא עכשיו הקב"ה אומר "רבי מאיר אומר..." והתחיל לומר דברי תורה בשם רבי מאיר.

הקב"ה ידע שרבי מאיר "תוכו אכל קליפתו זרק" ובכ"ז היה צריך את רבה ב"ר שילא שיאמר זאת

מהסיפור הזה בגמ' אנחנו לומדים יסודי נפלא מאוד, עד כמה גדולה הכף זכות, והעין טובה בלחפש בכל אדם את הצד הטוב. או שהוא פחות אשם במעשה שלו. כביכול זה שרבב"ש אמר שר"מ ידע לברר את הטוב מהרע בתורתו של אלישע בן אבויה, וכי הקב"ה לא ידוע את זה? "יודע תעלומות סתרי כל חי"? אלא ודואי שהקב"ה יודע את זה! מה אנחנו לומדים מפה, הקב"ה יודע הכל, אבל הקב"ה מצפה מאתנו שאנחנו נסתכל אחד על השני בעין טובה, ובכף זכות, וע"י זה הקב"ה כביכול גם הוא יכול עכשיו להשתמש בזה.

ע"י שבנ"א דן לכף זכות את חבירו, רק אז כביכול הקב"ה יכול להשתמש בכף זכות הזאת!

הקב"ה אומר לנו, אני מצד עצמי, אני לא דן לכף זכות, נתנו לכם את העבודה הזאת, כשאתם תדונו אחד את השני לכף זכות, כביכול אז יש לי רשות יותר להשתמש בזה, כמובן שזה בסדר הבריאה. כך רצה הקב"ה, שכאשר אנחנו נסתכל אחד על השני בעין טובה ובלימוד זכות, הקב"ה בעצמו משתמש בעין טובה הזאת. וזה עומק דברי רבנו שרבנו אמר, ע"י שאתם דנים אחד את השני לכף זכות, רבנו אמר ע"י זה באמת האדם עולה מכף חובה לכף זכות, באמת בשמים דנים אותו לכף זכות.