סוד הלב היהודי: האש שבוערת תחת החלודה

שיעור מס' 6 | יום שני פר' בהר ח' אייר תשנ"ה המשך ממס' 5

כיצד ניתן לגלות את הניצוץ האלוקי הטמון בכל אדם? הרב ברלנד שליט"א בשיעור מרתק על הכוח של 'שויתי ה' לנגדי תמיד', המשל על העני והמיליונר, והסיפור המופלא על בעל התניא והעשיר הקמצן שלימד את כולנו שיעור על הלב היהודי שבוער תחת הררי האפר.

שויתי ה' לנגדי תמיד

הגמרא במסכת עבודה זרה מלמדת אותנו את היסוד של "יתגבר כארי בבוקר לעבודת בוראו". המטרה היא שאדם יהיה הוא המעורר את השחר, ועל כל פנים שלא יאחר את זמן התפילה שהציבור מתפללים. העבודה הזו מתחברת לציווי התמידי: "שויתי ה' לנגדי תמיד" – לצייר את שם הוי"ה מול העיניים בכל רגע ורגע.

רבי נתן מברסלב מסביר בליקוטי הלכות (הלכות השכמת הבוקר דף ט'), שכאשר אדם קם בבוקר ומשבר את השינה לטובת תורה ותפילה, הוא מעלה את המלכות, את השכינה הקדושה. הזמן המסוגל לכך ביותר הוא הקימה בחצות הלילה, או לפחות בשעות שלפני הנץ החמה. בזמנים הללו, השכינה מתחילה לשרות על האדם, והוא מתחיל להרגיש אלוקות.

אך נשאלת השאלה: איך אדם, שהוא בסך הכל חומר, יכול להרגיש את האלוקים? הרי האדם הוא חומר גרוע יותר אפילו משולחן וכסא. שולחן וכסא עומדים בשקט, אתה יכול להניח עליהם ספרים והם לא מתנגדים. אבל האדם? שים עליו ספר – הוא עלול להעיף אותך למרחק קילומטרים. האדם הוא בעל חומר שמתמרד. הוא יודע שיש ה' בעולם, ובכל זאת הוא מתמרד. תגיד לו "השם", והוא עלול לקפוץ כנשוך נחש.

כדי לזכות ל"שויתי ה' לנגדי תמיד", אדם צריך לעשות פעולות שיגרמו לשכינה להסכים לשרות עליו, לחדור לרמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. זה מתחיל בקימה המוקדמת, בזמן שבו "רחל" – סוד השכינה – עולה, ואז האדם זוכה להכיר את ה', להרגיש את מציאות ה', עד שהוא לא רואה בני אדם מול העיניים אלא רק את ה' יתברך.

לעמוד כעני בפתח

כשאדם זוכה לראות את ה' מול העיניים, כל התנועות שלו משתנות. הוא כבר לא בא לקדוש ברוך הוא בדרישות: "ריבונו של עולם, תן לי, תן לי, תן לי". מי שקם בחצות ומרגיש את ה', עומד לפניו כרש, כעני, כדל וכאביון.

זה כמו אדם שעומד לפני מיליונר גדול ומבקש נדבה. אם הוא ידפוק בדלת בחוצפה ויצעק: "נו, תן לי כבר את המאה דולר!", יטרקו לו את הדלת בפנים. אבל אם הוא עומד בבושה, בהכנעה, מוריד את הראש ומבקש בתחנונים – או אז מתעוררת עליו הרחמנות. כשאדם בא בהכנעה ובתחנונים, הוא ממיס את כל הקליפות שסביב הלב.

האלוקות היא כולה נתינה, וכדי להתחבר אליה, צריך להסיר את הקליפות המפריעות.

העשיר ו"המטבע החלודה"

מסופר סיפור מופלא על בעל התניא (רבי שניאור זלמן מלאדי), שהלך יחד עם רבי מנחם מנדל מויטבסק ורבי שלמה מקרלין, לצורך מצוות פדיון שבויים דחופה. הם היו זקוקים לעשרת אלפים רובל באופן מיידי כדי להציל יהודי ממוות, והחליטו ללכת דווקא אל עשיר מסוים, שהיה ידוע בקמצנותו הנוראה. אותו עשיר היה מוקף בחומות, דלתות ברזל וכלבים, ומעולם לא נתן צדקה הגונה.

כשהגיעו אליו הצדיקים, העשיר פתח את הדלת ונתן להם מטבע אחת קטנה של "קופיקה" – אבל המטבע הייתה מלאה בחלודה. החלודה הייתה עבה יותר מהמטבע עצמה. בדרך כלל, עניים שהיו מקבלים ממנו מטבע כזו היו זורקים אותה חזרה בבוז, או בורחים מפחד הכלבים.

אבל בעל התניא הפתיע. הוא לקח את המטבע החלודה, חיבק אותה ונישק אותה בהתלהבות: "אוי, איזו צדקה יקרה! איזה בעל צדקה אתה! איזה לב זהב יש לך! איפה מוצאים נדיב כזה בדורנו?". הוא הרעיף עליו שבחים כאילו נתן לו אוצר יקר.

הצדיקים החלו ללכת, ואחרי חמישה מטרים העשיר קרא להם לחזור. "בואו בחזרה", הוא אמר, ונתן להם קופיקה נוספת – הפעם בלי חלודה. שוב, בעל התניא חיבק ונישק את המטבע, שיבח והלל את רוחב ליבו של היהודי. הם התרחקו שוב, והעשיר קרא להם שוב ונתן עשר קופיקות. כך חזר הדבר על עצמו – רובל, עשרה רובלים, מאה רובלים – ובכל פעם הצדיקים מרעיפים עליו אהבה ושבחים, עד שהעשיר נתן להם את כל עשרת אלפים הרובלים הדרושים לפדיון השבויים.

לנשוף על הגחלים

שאלו החסידים את הצדיקים: איך ידעתם? איך הצלחתם להוציא ממנו את הכסף כשהוא ידוע כ"בעל החלודה"?

התשובה טמונה בסוד הלב היהודי. אותו עשיר סיפר לאחר מכן: "לפני עשר שנים נתתי קופיקה לעני, והוא זרק לי אותה בפנים. נפגעתי עד עמקי נשמתי. אמרתי לעצמי: אני עובד קשה על הכסף, לא ישן ולא אוכל, והם מזלזלים? מאותו יום החלטתי שכל עני יקבל רק את המטבע החלודה הזו".

במשך השנים נערמו על ליבו של העשיר הרים של חלודה. כעס, פגיעה, מרירות. אבל מתחת לכל הררי החלודה והעפר – יש לב יהודי שבוער להשם יתברך. לכל יהודי יש לב בוער שיכול לשרוף את כל העולם באהבתו לה'.

זהו היסוד הגדול: על הלב מצטברת "עפרוריות". פעם פגיעה מיהודי, פעם מראה לא טוב, פעם כעס – וכך נערמים הרים של עפר שמכסים את האש. תפקידם של צדיקי הדור הוא להיות בבחינת "רוח" – לנשב ולנפח את האפר מעל הגחלים. ברגע שמסלקים את העפרוריות, מתגלה שמתחת לפני השטח יוקדת אש תמיד, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

אפילו אצל הרשע הכי גדול, ואדרבה – ככל שהוא נראה רחוק יותר, כך יש לו נשמה גדולה יותר וכוח עצום יותר. כל המרה השחורה והעצבות נובעות רק מהכיסוי הזה. אם רק נדע לנפח את העפרוריות, תבער שם אש של קדושה שתוכל להחזיר את כל העולם בתשובה, בבחינת אליהו הנביא שידע לרכב על סוסי אש בסערה השמימה.

---
חלק 1 מתוך 5 — שיעור מס' 6
חלק הבא ←
כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2 | חלק 3 | חלק 4 | חלק 5