סוד המקושש והמקלל: ההחמצה הגדולה של דרגת אדם הראשון

שיעור מס' 7 | יב' אייר תשנ"ה - המשך ממספר 6 / יד' אייר תשנ"ה - מלוה מלכה / יד' אייר תשנ"ה - המשך במספר 8

הרב ברלנד חושף את השורשים הרוחניים העמוקים של המקושש והמקלל. בעוד האחד מסר נפשו כדי לקדש את השבת ולהגביר את עץ החיים, השני החמיץ הזדמנות נדירה להגיע לדרגת אדם הראשון קודם החטא.

רש"י הקדוש מלמד אותנו שאת המקושש ואת המקלל הניחו במשמר, כל אחד בחדר נפרד, אך דינם נגזר יחד בסקילה. לכאורה, מדובר בשני חוטאים, אך כשמתבוננים בעומק הדברים מגלים סודות נוראים על כוונותיהם ועל שורש נשמתם.

המקושש, למעשה, לא התכוון לחלל שבת מתוך זלזול חלילה. הוא עשה זאת כדי להראות לישראל את חומרת השבת. באותה תקופה, עם ישראל לא תפסו את חומרת האיסור. הם אמרו לעצמם: "שבת קודש, אבל סקילה? יהרגו יהודי על דבר כזה? בסך הכל אספתי כמה עצים, נסעתי לים, עשיתי פעולה קטנה - על זה הורגים?".

המקושש ראה את הלך הרוח הזה והחליט למסור את נפשו. הוא אסף שני זרדים, הניח עץ על עץ בשיעור של בישול ביצה, כדי שכולם יראו שעל פעולה כזו מתחייבים סקילה. הוא התנדב להיות הדוגמה החיה, ללמד הלכה למעשה שחילול שבת הוא דבר חמור שדינו מוות. הוא לא היה "מחלל שבת" במובן המהותי, אלא אדם שרצה לשמור שבת וביקש לזעזע את העם כדי שישמרו אותה כראוי.

סודו הנעלם של המקלל

לעומת המקושש, אצל המקלל מסתתר סוד עמוק עוד יותר. הזוהר הקדוש אומר שיש כאן "סוד נעלם", ומי שיודע את הסוד - "המשכיל יבין וידום". אסור לגלות את עומק כוונתו של המקלל, מלבד לחבריא קדישא.

המקלל רצה להביא התגלויות רוחניות עצומות, דברים שמשה רבינו עצמו לא העז להראות. הוא רצה להראות שליטה בטבע, להעמיד חמה ולבנה, לפעול פעולות נשגבות. התורה רומזת על הפוטנציאל האדיר שהיה לו במילה אחת:

"וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר" (ויקרא כד, יב)

המילה "ויניחהו" כתובה בלי האות י', בדיוק כמו שנאמר אצל אדם הראשון: "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן". זהו רמז לכך שדרגת המקלל הייתה יכולה להיות כדרגת אדם הראשון בגן עדן. הייתה לו נשמה גבוהה ועצומה, ואם רק היה מבטל את עצמו למשה רבינו, אם היה מוכן להיות קצת "מחוץ למחנה" ולקבל את מקומו, הוא היה יכול להזדכך ולהגיע לדרגת אדם הראשון לפני החטא.

הדילמה של משה רבינו

משה רבינו עמד נבוך מול שני האנשים הללו. מצד אחד המקושש, שמסר את עצמו למיתה כדי לגלות את חומרת השבת ולהגביר את "עץ החיים" על "עץ הדעת". הזוהר אומר שהמקושש רצה לבטל את עץ הדעת ולהשאיר רק את עץ החיים, ובכך להביא תחיית המתים לעם ישראל ולתקן את חטא העגל.

מצד שני עמד המקלל, שנשמתו הייתה בדרגה של אדם הראשון לפני החטא. משה חשב: אולי אפשר לעשות לו תיקון? אולי נוריד ממנו רק את הקליפה החיצונית, והנשמה הזכה תישאר? הרי הוא יכול להיות צדיק עצום ולהאיר כמו יהלום.

משה ראה ששניהם בעלי השגות אלוקות נדירות. שניהם יכלו, בפוטנציאל, להביא את הגאולה ואת תחיית המתים. לכן הוא התלבט והמתין להוראה אלוקית. הוא קיווה שאולי אפשר להציל אותם ולהשתמש בכוחות האדירים שלהם לקדושה.

ההכרעה האלוקית: אבנים וגן עדן

הקב"ה גילה למשה את האמת המרה אך ההכרחית: שניהם חייבים סקילה, אך גורלם הנצחי שונה לחלוטין. הקב"ה אמר למשה: המקושש הוא צדיק. הוא אמנם ייהרג, אך מיתתו תהיה כפרתו. על ידי הסקילה, הרע ייפרד ממנו, והטוב שבו ייכנס ישר לגן עדן. הוא יזכה לתחיית המתים כי כוונתו הייתה לשם שמים, להגביר את עץ החיים.

אבל המקלל? "אין בו שום טוב". כל ההשגות הגבוהות שלו, כל ה"חידושים" והכוחות הרוחניים שהוא רצה להראות - הכל נובע מ"חוכמת הנחש". כמו ירבעם בן נבט שהיה בעל השגות אך השתמש בהן לרע, כך המקלל ירד מדחי לדחי. לא נשארה בו שום נקודה טובה. החוכמה שלו היא ערמומיות של הנחש הקדמוני, כישופים והשבעות טומאה, ולא קדושה אמיתית.

לכן, הפסיקה הייתה לרגום את שניהם. אצל המקושש, האבנים היו הדרך לזכך את הגוף ולהכניס את הנשמה לגן עדן. אצל המקלל, האבנים היו הדרך לבער את הרע מן העולם, שכן הטוב שבו הסתלק לגמרי.

"וירגמו אותו... כי כל בחינות הטוב שבו הסתלקו לגמרי והוא לא יקום בתחיית המתים. המקושש להיפך, הוא נכנס ישר לגן עדן וזכה לעץ החיים".

כך מלמדת אותנו התורה שיעור עמוק: לא כל מי שיש לו השגות וכוחות רוחניים הוא בהכרח בצד של הקדושה. ההבדל הדק בין גן עדן לגיהנום טמון בביטול לצדיק ובמניע הפנימי של האדם.

---
חלק 2 מתוך 4 — שיעור מס' 7
→ חלק קודם | חלק הבא ←
כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי) | חלק 3 | חלק 4