סוד המתיקות שבאותיות הקודש

שיעור מס' 23 | יום א' פר' פנחס יא' תמוז - שיעור בישיבה.

בגיל 24, לאחר חיפושים רבים אחר אמת פנימית, זכה הרב לגלות את האור הגנוז באותיות הקודש. מאמר זה חושף את העומק של תורה ס"ה בליקוטי מוהר"ן, ומסביר כיצד כל אות ואות בדיבור נושאת בתוכה מתיקות אינסופית שמדברת ישירות אל נשמת האדם.

בגיל עשרים ושלוש או עשרים וארבע, בדיוק שמונה שנים חיפשתי את האמת. שמתי לב שאנשים מחפשים פורקן לשטויות שלהם, אבל אני החלטתי לחפש את האמת לאמיתה. באותה תקופה, שמעתי על אדם שהיה מתחנן שלא לקלקל את הבל הפה של התינוקות. כל אדם צריך לבקש שלא להרוס את התינוקות הרכים והטהורים, שכן הבל פה של תינוקות של בית רבן ממתיק את הדינים מעל כל עם ישראל.

באותם ימים הייתי מתפלל קבוע בלילי שבת בכולל חזון איש. ראיתי שם אור, מתיקות ורצינות שלא רואים בשום מקום בעולם. אך במשך שבועיים קיננה בי המחשבה: אולי אלך לראות מה קורה בברסלב? הגיע יום שישי, החלפתי את בגדי לשבת, והספקות החלו לקרוע אותי. הרגשתי שאם לא אלך עכשיו, אני מפסיד את הכל. זה היה רגע קריטי, שעה שלמה של מאבק פנימי, ייסורים ופרפורים של הנפש.

בסופו של דבר, החלטתי ללכת לכולל חזון איש. צעדתי ברחוב, ופתאום הופיע מול עיניי ר' נחמן רוזנטל. אלו היו הרגעים הכי קריטיים בחיי; אינני יודע איך הדברים היו מתגלגלים לולא הרגע הזה. הוא שאל אותי: "הבטחת לי שתבוא, איפה נעלמת כבר כמעט שבועיים?". עניתי לו שאני כבר בדרך לברסלב. הוא חשב שאני צוחק עליו, אבל באותו רגע פשוט נתתי ריצה מרחוב חזון איש היישר לבית הכנסת של ברסלב.

הטעם שלא נשכח לעולם

באותו ליל שבת ראיתי שם עבודה רוחנית שלא ראיתי מימי, ועד היום אינני יכול לשכוח אותה. כולם מסביב היו בטוחים שנכנס לשם איזה משוגע, אבל מה שחוויתי באותו רגע היה התגשמות של מה שרבינו הקדוש כותב בליקוטי מוהר"ן (תורה ס"ה).

"שאדם צריך להתפלל עם כל האותיות, להרגיש את התענוג של האות הראשונה..."

להגיע למצב שבו אומרים "מה טובו אוהליך יעקב" ומרגישים את המתיקות העצומה של האות הראשונה. אסור לשכוח את המתיקות של האות הראשונה. אתה ממשיך הלאה, אומר "והיה ה' למלך על כל הארץ", "ה' אחד ושמו אחד", ועדיין לא שוכח את המתיקות של אותה אות ראשונה.

תמיד כשאני רואה את תורה ס"ה, אני נזכר בילדותי. בגיל עשר אכלתי פעם ראשונה בחיים משמש. ירדתי לערבים שמכרו את הריקועים של המשמש שהיו מסודרים בסליל. את הטעם של הפעם הראשונה ההיא אי אפשר לשכוח אף פעם בחיים. לקח לי שלושים שנה עד שגיליתי את הטעם הזה מחדש ברוחניות. זה היה טעם שפשוט פיצץ לי את הראש, מתיקות כזו שאי אפשר לשכוח. יש כזו מתיקות באותיות, כזו מתיקות בדיבור הקדוש, שרבינו אומר שאסור לשכוח אותה לעולם.

האותיות שמדברות אלינו

רבי נתן כותב על התורה הזו, שהוא מבקש שלא ישכח שום דיבור קדוש. לעיתים אנשים מניחים תפילין, מורידים אותם מהר ורצים ללמוד. אך רבי נתן מתחנן: "תרחם עלינו ותושיענו שנזכה להבין היכן היא השלמות של תחנונינו ובקשותינו, שיהיו כולם בתכלית האחדות".

העיקר הוא הדיבור. כל מילה צריכים לנגן אותה, כל אות היא פאר של ליקוטים וקיבוצים, פנינים נוראים, מפוארים ומהודרים. בכל אות ובכל דיבור יש ברכה שלמה. אם היינו זוכים להטות את אוזנינו, היינו מגלים שהאותיות עצמן מדברות אלינו. זו אינה רק מסורת או מנהג; כל אות היא דבר חדש, אור חדש.

האות מדברת אל האדם וצועקת: "תגיד אותי בניגון! תגיד אותי לאט לאט!". ממש כשם שלעתיד לבוא כל איבר יצעק את המצווה שלו – העיניים יצעקו לסגור אותן מראות אסורים, והפה יצעק להפסיק לדבר דברים בטלים. כשאדם נמצא בתאווה ורוצה לשמוע או לדבר שטויות, הפה עצמו שואג מתוכו: "תפסיק!".

אם היינו זוכים להטות אוזנינו למה שאנחנו מוציאים מפינו, היינו רואים שאלו מרגליות יקרות ואבנים טובות. קדושת כל דיבור ודיבור היא עצומה. אם היינו יודעים ושומעים אות אחת שמדברת אלינו, היינו נשארים באותה אות כל החיים ולא היינו זזים ממנה. כפי שאומר בעל התניא, שאפשר לעמוד בתפילת שמונה עשרה עשרים וארבע שעות, כי אפשר להיקשר ולהיכרך כבר מהאות הראשונה של הדיבור, ואיך אפשר בכלל ללכת ממנה?

איך אפשר לזוז סתם כך מאות אחת? איך אפשר ללכת מהאות הראשונה של הדיבור, שיש בה עוצם, יקר, יופי, זיו, הדר ותפארת? התפארת של כל אות היא כזו שאפשר לראות בה יופי בכל שנייה ושנייה. הרי בשנייה אחת אדם יכול להוציא מפיו חמש עשרה או שש עשרה אותיות, ובכל חלקיק שנייה כזה טמון יופי אינסופי.

אנו צריכים לבקש: "ריבונו של עולם, תזכה אותי שהוד יופי הדיבור יתפוס אותי ולא ייתן לי ללכת". השלמות היא לכלול את כל הדיבורים באחד, להרגיש את המתיקות של כל אות ולא לשכוח את המתיקות הזו לעולם. כל התכלית שלנו בעולם הזה היא להגיע ולגלות את היופי שבדיבור הקדוש, לגלות שכולו טוב וכולו אחד.

שדה צופים או שדה בוכים

רבי נתן מכנה את עצמו בתפילותיו בביטויים של שפלות, ואומר: "איך אני יכול בכלל להוציא הגה מפי לדבר דברי אלוקים חיים? כי אין לי שום תקווה, רק להתחנן לבעל השדה, לאותו צדיק שגילה את הדברים האלה, שירחם עלי".

ישנו שדה רוחני שבו עומדות כל הנשמות. כל אות שאנו מוציאים מפינו היא נשמה. כשאדם לא מתפלל כראוי, הנשמה יוצאת לגולה, היא מטורפת ואין מנוח לכף רגלה. על כך אנו זועקים: "את כל הנשמות הערומות שלא זוכות להתפלל, נשמות ערטילאיות, כי כל אות מתקנת רבבות נשמות בכל עת".

בעל השדה, הצדיק, אומר לנו: "כשאתם מתפללים אות באות, אני יכול לפעול ישועות". אז השדה נקרא "שדה צופים", ועיני הצדיק מאירות. אך כשלא מתפללים אות באות, זה הופך ל"שדה בוכים". הצדיק פשוט בוכה עליהם. הוא מגיע עם ארגזים של יהלומים, עם המון ישועות וניסים, ואין לו למי לחלק אותם, אז הוא עולה בחזרה ובוכה. אנו מבקשים מריבונו של עולם שהשדה שלנו תהיה "שדה צופים", שנזכה להתפלל מילה במילה, אות באות, ולקבל את כל השפע שהצדיק רוצה להעניק לנו.

חלק 3 מתוך 4 — שיעור מס' 23

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 (נוכחי) | חלק 4