סוד הדמעות של לאה ורחל: מדוע נקברה רחל על אם הדרך?

שיעור מס' 25 | שיעור א' - בוקר יום ג', פר' פנחס י"ג תמוז תשנ"ה בישיבה

לאה אמנו זכתה למעלות עצומות בזכות דמעותיה בצומת הדרכים, בעוד רחל, שהייתה בטוחה בחלקה, נאלצה להשלים את בכייתה בגלות. המאמר מבאר את סוד קבורת רחל על אם הדרך, את הקשר להשגותיו העליונות של יעקב אבינו בסוד היובל, ואת סוד התפילין והאשל שנטע אברהם אבינו.

לאה אמנו הייתה מוכנה לוותר על משיח בן יוסף למען אחותה. כאשר אדם רואה שלשני יש צער, הוא מבין שלא כדאי לרדוף אחרי הגדולה על חשבון הזולת. לאה ויתרה, אך בזכות ויתורה ובזכות דמעותיה זכתה גם במשיח בן דוד, גם במשיח בן יוסף, ולא עוד אלא שזכתה להיקבר במערת המכפלה ולהקדים את אחותה בנישואין ליעקב.

בזכות מה זכתה לאה לכל זה? אומר רבי יהודה בזוהר הקדוש:

"לאה כל יומהא הוות בפרשת אורחין קיימא"

כל ימיה הייתה יושבת בפרשת דרכים ובוכה על יעקב. אף על פי שהייתה לה נשמה גבוהה מאוד, היא הייתה מיועדת לעשיו. אדם יכול להיות בעל נשמה גדולה מאוד, אך להיות מוקף בהמון קליפות ודינים. רק על ידי בכי ודמעות יכול האדם להוריד את הקליפות והדינים המקיפים אותו. כך הורידה לאה את הקליפות וזכתה לכל המעלות.

לעומתה, רחל אמרה: "אני בטח שייכת ליעקב, הרי זה ברור". מתוך ביטחון זה, היא לא בכתה. אך דבר שאדם רוצה להגיע אליו, חייב לבוא מתוך בכיות ותחנונים. אם לא כן, הדבר יישמט מתחת ידיו. משום שרחל הייתה בטוחה שהכול מגיע לה, נשמטו מידיה הזכות להינשא ראשונה ליעקב, הזכות למשיח בן דוד, ואף הזכות להיקבר עמו במערת המכפלה.

רחל מבכה על בניה בגלות

כאשר אדם שומע על אסון, שיהודים נהרגים, הוא צריך מיד להוריד דמעות. אך רחל לא יצאה לפרשת דרכים לבכות. לכן אמר לה הקדוש ברוך הוא: "את לא יצאת לפרשת דרכים? עכשיו תהיי קבורה בפרשת דרכים, ועכשיו תבכי".

מכיוון שרחל לא בכתה בשעתה, היא צריכה כעת להשלים את הבכי שלה במשך אלפי שנות גלות. הנשמות שבאות מצד לאה, שהן דור המדבר, כבר מתוקנות לגמרי. אך הנשמות שבאות מצד רחל מתגלגלות מדור לדור, ועליהן רחל צריכה כעת לבכות. כל דמעה ודמעה שרחל מורידה מתקנת את כל הדורות והנשמות שצריכים לצאת ממנה. אדם צריך ללמוד מכך לא להפסיק לבכות על הנשמות שצריכות לצאת ממנו, ולקום מדי לילה לתיקון חצות כדי להוריד דמעות.

הקושיה של יוסף והאמונה בצדיק

על הפסוק "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך", מסביר הזוהר הקדוש את המילה "עלי" – בגללי. יעקב אומר: היא מתה בגללי, מפני שלא בכתה עליי. מכיוון שחשבה שהכול מגיע לה ולא בכתה על יעקב, לכן מתה בדרך ונקברה שם.

הדבר הזה עורר קושיה עצומה אצל יוסף הצדיק. יעקב אומר ליוסף לפני פטירתו: "יודע אני שיש בלבך עליי". יוסף הסתובב עשרות שנים עם קושיה קשה על אביו: למה אבא קבר את אמא באמצע הדרך, במקום שומם, ולא טרח להביא אותה לפחות לבית לחם או לחברון לקבורה מכובדת?

המחשבות והקושיות הללו על יעקב אבינו הן שגרמו ליוסף את כל הנפילות והירידות, עד שנמכר לעבד. כאשר לאדם אין אמונה שלמה בצדיק ויש לו קושיות עליו, בסוף הוא נמכר לעבד. לכן יעקב מגלה לו כעת את הסוד:

"על פי הדיבור קברתיה"

יעקב מסביר ליוסף: לא קברתי אותה שם מתוך זלזול, אלא מתוך נבואה וציווי משמיים, כדי שכאשר עם ישראל ילך לגלות, רחל תבכה עליהם ותעורר רחמים.

סוד היובל והשגת התפילין

ליעקב אבינו לא הייתה בתחילה שום השגה בלאה. הוא עבד שבע שנים מתוך מחשבה שהוא עובד עבור רחל, שהיא בסוד ה'שמיטה'. אך באמת, כל שנייה בעבודתו הקשה של יעקב ("ביום אכלני חורב וקרח בלילה") הייתה שקולה כשבע שנים.

אומר הזוהר הקדוש, שכאשר סיים יעקב את עבודתו, יצאה בת קול ואמרה לו: הגעת להשגה עליונה שנקראת 'יובל' – שער החמישים, שזהו השורש של לאה. לאה היא בחינת "עלמא דאתכסיא" (העולם המכוסה), ולכן יעקב לא השיג אותה בשלמות עד ששמו שונה ל'ישראל'. רק אז, כפי שמבאר האר"י הקדוש, נפטרה רחל, ויעקב נשאר עם לאה והשיג את סודה במלואו.

סוד זה של לאה ורחל משתקף במצוות התפילין. לאה היא בחינת ה'קשר של תפילין' של ראש. מכיוון שהיא עולם מכוסה ונעלם, אין בקשר פרשיות גלויות, אלא רק אור. יעקב הוא התפילין של ראש עצמן, הכוללות ארבע פרשיות ומוחין של דעת.

רחל, לעומת זאת, היא בחינת התפילין של יד. האר"י הקדוש מסביר שבתפילין של יד צריכות להיות חמש פרשיות, משום שהדעת של רחל נפלה בין הכתפיים, והאיש צריך להרים לה את הדעת. לכן, האות יו"ד של הקשר של תפילין של יד, המייצגת את הדעת (הפרשייה החמישית), חייבת להיות דבוקה לתפילין כל הזמן ללא הפסק. אסור בשום אופן להפריד בין היו"ד לתפילין של יד, כי היא המרימה ומחברת את הדעת של רחל אל המוחין העליונים.

האשל של אברהם ומשפט אנשי שכם

כל עבודתו של אברהם אבינו הייתה להשיג את סוד ה'אוהל', שהוא סודה של לאה, סוד הדמעות והתחנונים. על כך נאמר:

"ויטע אשל בבאר שבע"

נחלקו התנאים מהו אותו 'אשל'. הרשב"ם מפרש שאשל הוא פרדס שאברהם נטע כדי להתבודד ולהתפלל בתוכו. המילה אש"ל רומזת ל"אשפוך לפניו שיחי". רבי יהודה מסביר שהפרדס כלל תאנים, ענבים ורימונים, שראשי התיבות שלהם יוצרים את המילה עת"ר – מלשון "ויעתר יצחק לה'". כל פרי יונק מתפילה אחרת ומעלה תפילה אחרת.

לעומת זאת, רבי נחמיה אומר שהאשל היה פונדק להכנסת אורחים. ורבי יוסי אומר שהייתה זו הסנהדרין הראשונה. אברהם אבינו לימד את תלמידיו לדון דיני ממונות ביושר מוחלט. יעקב אבינו המשיך דרך זו, וכפי שאומר המדרש, במשך עשרים שנה בבית לבן "אפילו מחט לא מצא" – הוא שמר על ניקיון כפיים מוחלט בדיני ממונות.

עניין זה של דינים ומשפט מתקשר למעשה שכם בן חמור. הרמב"ם מסביר שבני יעקב הרגו את אנשי שכם משום שהם עברו על מצוות דינים הכלולה בשבע מצוות בני נח – הם ראו את העוול שנעשה לדינה ולא דנו את הפושע.

אך הרמב"ן חולק ושואל: וכי אדם פרטי חייב מיתה משום שראש העיר לא הקים בית דין? אלא מסביר הרמב"ן, שאנשי שכם עשו תועבות ומעשים כה שפלים, עד שאיבדו את צלם האנוש שלהם. ברגע שאנשים שוקעים בתועבות כאלו, הם נחשבים כבהמות, וכבר לא שייך לדון אותם בבית דין רגיל. לכן בני יעקב פעלו כפי שפעלו, מתוך הבנה שהשחתה מוסרית מוחלטת מחייבת תגובה שורשית ועמוקה.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 25

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)