סוד החכמה האלוקית: להפוך את ה'יש' ל'אין'

שיעור מס' 32 | שיעור א' - (המשך ממס' 31) בוקר יום ו' פר' מטות, כ"ג תמוז תשנ"ה

הקב"ה, שהוא אינסוף, ברא את העולם דווקא על ידי צמצום והפיכת ה'יש' ל'אין', תוך יצירת חלל פנוי. יסוד היהדות ועבודת האדם, כפי שמלמד משה רבנו, הוא ללכת בדרך זו: לבטל את הישות, להפוך ל'אין' ולחיות בענווה מוחלטת.

על הפסוק "בראשית ברא אלוקים", מתרגם יונתן בן עוזיאל: "בחכמתא". נשאלת השאלה: מהי אותה חכמה? וכי הקב"ה זקוק לחכמה כדי לברוא את העולם?

התשובה היא שהחכמה האלוקית הייתה היכולת להפוך את ה'יש' ל'אין'. הקב"ה הוא אינסוף, "מלא כל הארץ כבודו", וכולו ישות אינסופית. הקושי, כביכול, של האינסוף הוא לברוא דברים מוגבלים. לכן, החכמה הגדולה של הקב"ה הייתה שהוא ביטל את עצמו, עשה מעצמו "אפס אפסים" ויצר חלל פנוי.

בתוך החלל הפנוי הזה הושאר מקום כדי שנוכל לראות את האלוקות. מכיוון שאנו נמצאים בתוך אותו חלל פנוי, לא רואים בו שום דבר בחוש, ומשום כך יש כל כך הרבה אפיקורסים בעולם.

לדון לכף זכות מתוך החלל הפנוי

רבי נחמן מברסלב אומר בתורה ס"ב שצריך לדון לכף זכות אפילו את האפיקורסים. מדוע? משום שהם באמת לא רואים שום דבר. הקב"ה, שהיה אינסוף, עשה חלל פנוי, ועכשיו האפיקורס לא רואה כלום.

אז מה אפשר לרצות ממנו? הוא לא רואה! אתה זכית לראות, אבל הוא לא זכה, ולכן עליך לרחם עליו ולדון אותו לכף זכות כאן בארץ. כיצד ידונו אותו בשמיים? זהו כבר חשבון אחר לגמרי, אבל התפקיד שלנו הוא לדון לכף זכות.

מסופר על נערה אחת שלמדה ב"בית יעקב" ונכנסו לה מחשבות של אפיקורסות לראש. היא החליטה לעשות ניסוי ואמרה: "אני אוכל עכשיו ביום כיפור. אם התקרה תיפול – סימן שיש אלוקים". היא אכלה, והתקרה לא נפלה. היא נשארה עם מצפון נקי, בטוחה שהוכיחה את טענתה.

אולם, חודש לאחר שהתחתנה, בעלה טבע בים. אז היא הבינה שהכל מאת ה', ופרסמה מאמר בעיתון חופשי שבו קראה לכולם לחזור בתשובה. להקב"ה יש זמן. הוא מנהל את העולם באריכות אפיים, לאט לאט. הוא לא ממהר להעניש מיד, אלא ממתין לאדם.

התורה היא התעודה שלנו

מעשה דומה אירע עם אפיקורס שהתווכח באכסניה ודרש לראות ניסים גלויים. הגיע לשם ילד עם תעודה מבית הספר שבה נכתב כי הוא "מצוין בשירה ונגינה". האפיקורס דרש מהילד לשיר כדי להוכיח זאת, אך הילד סירב.

כשאביו של הילד הגיע, שאל אותו האפיקורס: "למה אתה לא נותן לו לשיר? אני רוצה לשמוע אם הוא באמת מצוין!". ענה לו האב: "וכי אינך מאמין לתעודה שלו? כתוב כאן במפורש שהוא מצוין!".

כך גם לגבי האמונה בה'. התורה כבר כתובה אלפי שנים, ושישים ריבוא בני ישראל עמדו בהר סיני וראו קולות וברקים. התורה היא התעודה שלנו, וכל העמים מודים באמיתותה של תורת ישראל. הקב"ה לא צריך לעשות קולות וברקים או רעידות אדמה כל יום מחדש עבור כל אדם שמבקש הוכחות.

יסוד היהדות: לעשות מעצמו 'אין'

הצדיק מרוז'ין, ה"עירין קדישין", מחדש כאן יסוד עצום שהוא הבסיס לכל היהדות. אדם חושב שעבודת ה' פירושה להשיג עוד ועוד מדרגות: להיות יותר למדן, להתפלל יותר טוב, להיות יותר קדוש.

אך האמת היא הפוכה. כל החכמה של הקב"ה הייתה להפוך את הישות שלו ל'אין'. מי שהוא אינסוף יכול לברוא אינסוף עולמות ונשמות, אבל החכמה האמיתית היא להפוך את עצמו ל'אין'.

וזוהי כל העבודה של האדם בעולם: לעשות מעצמו 'אין' בכל יום מחדש. לא לחפש להיות "יש" – צדיק, קדוש או למדן – אלא להפוך את עצמו ל'אין'. ממילא, מתוך ה'אין', הוא יזכה להיות קדוש, טהור ולמדן אמיתי.

משה רבנו מול נדב ואביהוא

זו הייתה עבודתו של משה רבנו, וזו הייתה טעותם של נדב ואביהוא. משה רבנו בנה את המשכן, וכשסיים אמר לעצמו: "אני בסך הכל הייתי מנהל עבודה, קבלן או נגר פשוט. סיימתי את עבודתי, קיבלתי את שכרי, ואני יכול ללכת".

כשה' קרא לו: "משה, משה", הוא חשב שאולי נולד ילד אחר בשם משה שה' קורא לו. הרי היו אז שמונים אלף בחורים שנקראו בשם אהרון, ואולי היו גם ילדים רבים בשם משה שכבר זכו לנבואה.

"כל העבודה של משה רבנו הייתה תמיד: מי אני? מה אני? מה פתאום שיקראו לי? עליתי לשמיים? כל אדם יכול לעלות לשמיים. ה' דיבר איתי? ה' דיבר גם עם בלעם."

לעומתו, נדב ואביהוא חשבו: "מסתמא ה' קורא לנו. אנחנו הנבחרים, אנחנו צריכים להוריד אש מן השמיים". הם היו צדיקים גדולים, אך טעותם הייתה שחשבו שעבודת ה' היא לעלות ממדרגה למדרגה מתוך תחושת ישות וגדלות.

סוד הלב הנשבר והריקוד בעיגול

מסופר על חסיד אחד שהתקרב לרבי גדול. אותו רבי העלה אותו בכל יום למדרגות גבוהות יותר ויותר. החסיד התפלל בדבקות, למד בהתמדה, אך עדיין הרגיש חלל וריקנות בליבו. הוא הבין שחסר לו משהו אמיתי.

הוא הלך לחפש צדיקים אחרים, עד שפגש צדיק שגרם לו להרגיש הפוך לחלוטין. אצל צדיק זה, בכל יום הוא הרגיש שפל יותר, שבור לב יותר, וגרוע יותר מאתמול. דווקא אז הוא הבין שהגיע לאמת האמיתית. הוא הרגיש שהוא גרוע מכולם, וזו בדיוק העבודה הנכונה – שבירת הכלים והלב הנשבר.

זהו הסוד של הריקוד בעיגול. כשרוקדים בעיגול, לא יודעים מי הראשון ומי האחרון. אדם יכול לחשוב שהוא הראשון, אך האמת היא שעליו לחשוב שהוא האחרון מכולם.

"אני נכנס לעיגול, מסתובבים, רוקדים ושרים, ואני פה הכי אחרון. וזה שאחריי – הוא הראשון! אני הסוף של הסוף של עם ישראל."

כשאדם בא לציבור, לישיבה או למניין, עליו להרגיש שהוא הנמוך והאחרון מכולם. רק מי שמצמצם את נפשו והופך את עצמו ל'אין', הכלי שלו מוכן לקבל שפע מאיתו יתברך, והוא יזכה להתחדשות אמיתית.

חלק 2 מתוך 3 — שיעור מס' 32

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי) | חלק 3