סוד השפלות: המפתח לחיי נצח, עונג שבת ואור החנוכה

שיעור מס' 47 | שיעור א' - יום א' פר' וישלח, י' כסלו תשנ"ו - שיעור בישיבה

רבנו מלמד שעיקר החיות והגדולה של האדם טמונים בהשגת השפלות האמיתית. דרך לימוד התורה, קבלת בזיונות באהבה והארת החנוכה, האדם זוכה לבטל את גאוותו, לזכות לחיי נצח ולטעום מעין עולם הבא בעונג שבת.

כאשר נפתחים לאדם שערי החכמה והדעת, אומר רבנו בליקוטי מוהר"ן (תורה ע"ב), הוא מסוגל לראות באמת את שפלותו. כל החיות של האדם היא ההרגשה של "ונפשי כעפר לכל תהיה" – ההבנה שאני הכי נמוך, פושע וחוטא, ובכל זאת השם יתברך נותן לי להיכנס לבית הכנסת ולא מגרש אותי.

"וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" (תהלים ה', ח').

המדרש רבה (פרשה ל"ב) דורש זאת על נח. יש אומרים שנח היה צדיק רק ביחס לדורו, אך נח עצמו דרש זאת לגנאי על עצמו. הוא אמר: "מה אני צדיק? הרי דורי הם תינוקות שנשבו, אבל לי היה סבא כמו מתושלח וסבא-רבא כמו חנוך שהפך למלאך מט"ט. אני הרבה יותר גרוע מהם!". נח החזיק באמת שאם מישהו צריך לטבוע במבול – זה הוא.

כך גם דוד המלך. על הפסוק הקודם, > "תְּאַבֵּד דּוֹבְרֵי כָזָב אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב ה'" (תהלים ה', ז'), אומר המדרש שדוד השווה עצמו לדואג ואחיתופל. דוד אמר: "אני הייתי רשע כמותם, אולי אפילו יותר גרוע, הרי לי היה אבא כמו ישי שהיה נקי בלא חטא. אבל מה ההבדל בינינו? שהם התייאשו, שכחו את תלמודם והפסיקו לבוא לבית המדרש מרוב בושה, ואילו אני – 'בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ'".

ללמוד שפלות מהצדיקים

כל התענוג של הבן אדם הוא כשהוא רואה שלמעשה הוא רשע כמו כל הרשעים, ואולי אף גרוע מהם. זו החיות הכי גדולה שיכולה להיות לאדם.

מספרים על רבי מרדכי מצ'רנוביל שנסע לשהות שבת שלמה אצל צדיק אחד. אותו צדיק לא אמר שום דברי תורה במשך כל השבת. התפלא רבי מרדכי: "בשביל מה באתי לפה?". לאחר ברכת המזון של סעודה שנייה, אמר לו אותו צדיק: "לצדיקים באים רק כדי ללמוד שפלות".

המטרה היא לראות את ההנהגה שלהם, את שפת הדיבור שלהם, לראות איך מעליבים אותם והם לא עונים. הם נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים באהבה ושמחים בייסורים – הם ממש מרגישים חיות כשמישהו מעליב אותם. ומצינו אצל הקב"ה: > "כל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו" (מגילה לא.). כי עיקר הגדולה היא השפלות.

כוחה של תורה מול הייאוש

כאשר אדם לומד גמרא שמונה שעות ביום, האם הוא צריך להתגאות? להפך! אם הוא לומד באמת, הוא מגיע לשפלות. אך התורה נותנת לו את הכוח לא ליפול לייאוש ולדכדוך הנפש.

הוא אומר לעצמו: "נכון, אני הכי גרוע מכולם, אבל ברוך השם יש לי שמונה דפי גמרא בכיס היום! איזה חיות עצומה יש לי, שרשע כמוני זכה ללמוד כל כך הרבה גמרא!". ברגע שהוא מלא בתורה, יראה, קדושה ותפילה, לא אכפת לו שכולם ישיגו אותו ויהיו טובים ממנו.

שפלות אינה עצבות. שפלות היא כל החיות של האדם. עיקר התחייה לעתיד לבוא תהיה רק לנקודות השפלות שאדם הצליח לצבור בחייו. כל פעם שאדם נזכר שהוא גרוע מכולם, הוא צובר עוד נקודה לתחיית המתים. > "הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" (ישעיהו כ"ו, י"ט) – מי שנעשה עפר בחייו, הוא זה שיקום בתחייה.

עין טובה והקמת דורות

במשך שעה אחת עוברים לאדם בראש אלפי אנשים, וכל אחד הוא מיד מבטל: "ראובן לא שווה כלום, שמעון צבוע, לוי בטלן". אם אדם יעצור את מחשבותיו, הוא יראה שהוא רק מבטל אחרים. עליו לחשוב הפוך: "ראובן הוא בעל צדקה, שמעון יושב ולומד, ולוי מטופל בעשרה ילדים, ברוך השם!".

במדרש שוחר טוב (על מזמור מ"ה) נאמר: > "תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ – אמר רבי אלעזר בר' יוסי: עתיד כל אחד ואחד מישראל להיות לו בנים כיוצאי מצרים". אם אדם היה עובד את ה' בפשיטות ותמימות, הוא היה צריך לזכות עוד בחייו לראות שישים ריבוא יוצאי חלציו, כמו יעקב אבינו שמשבעים נפש הגיע לשישים ריבוא תוך שבע עשרה שנה.

העולם החילוני מנסה להילחם בריבוי הטבעי של עם ישראל. הם מביאים לעולם שני תוכים ואקווריום דגים, ורואים שבעוד כמה עשרות שנים לא יישאר מהם זכר, בעוד שהמשפחות הדתיות מתרבות פי עשרה מהם. מתוך כך, יש בהם רצון עז לחסל את הציבור הדתי. מסופר על עיתונאי מ'מעריב' שגילה לפני שנים רבות כי אחד מעוזריו של שמעון פרס (שמו היה נמרוד) נפגש בג'נבה עם נציגי אש"ף, ואמר להם: "אם אתם רוצים לפגוע ביהודים – תפגעו רק בדתיים". כשהעיתונאי עימת אותו עם המידע, הוא הזדעזע וניסה להכחיש, אך לאחר שעות של חקירה הודה ואמר: "אני אמרתי ואני מאמין בזה, וככה צריך לעשות". המטרה שלהם היא לעצור את הריבוי היהודי, אך תפקידנו הוא להמשיך ולהרבות חיים בעולם, לקיים "וראה בנים לבניך שלום על ישראל".

עונג שבת ונחלה בלי מצרים

תענוג עולם הבא אי אפשר להשיג עכשיו, משום שאנחנו מוגבלים בתוך גוף. בכל דבר שיש לו גבול, אי אפשר להשיג תענוג רוחני. אך על שבת, שהיא מעין עולם הבא, אמרו חז"ל: > "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים" (שבת קיח.).

איך זוכים לזה? רק על ידי שפלות. כשאדם מרגיש שהוא אפס ואין, ומוצא בכל יהודי נקודה טובה יותר ממנו – הוא יוצא מהגבולות של עצמו. הוא מקבל נחלה בלי מצרים ומרגיש מהו עונג שבת אמיתי.

הגוף של האדם רוצה להרגיש "והייתם כאלוקים", להרגיש חשוב מכולם. זה היה חטא אדם הראשון. אבל האדם צריך לומר: "נפשי כעפר לכל תהיה. מה אכפת לי שכולם יותר גדולים ממני? האם זה ייקח לי את העולם הבא שלי?".

מי שבא בענווה, מתפשט מהחומר ונעשה "אין" ממש. כפי שאמר הרה"ק מויז'ניץ: "אם אין אני לי – מי לי". כשאני מבטל את ה'אני' שלי, אני עולה לספירת הבינה שנקראת 'מי'.

סוד נר חנוכה: שמן החכמה

רבנו מביא בשיחות הר"ן (אות רס"א) שצריך כל אדם להשגיח ב"עינא פקיחא" (עין פקוחה) לראות את שפלותו ורוממות השם יתברך. פיקח אמיתי הוא מי שיודע שכל אחד טוב ממנו. קורח היה פיקח, אך אמר שטות וחשב שהוא יותר ממשה רבנו. משה רבנו, לעומתו, היה הכי פיקח, ולכן ראה שכל אחד טוב ממנו והיה העניו מכל האדם.

זהו הסוד של נר חנוכה. השמן הוא בחינת חכמה, בחינת עיניים, כפי שנאמר אצל אדם וחוה: > "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" (בראשית ג', ז'), ופירש רש"י: "על שם החכמה נאמר".

לפני החטא הם חשבו שהם יכולים להיות כאלוקים, אך כשהאירה להם החכמה, נפקחו עיניהם והם ראו היכן הם נמצאים באמת. על ידי שמן החכמה של נר חנוכה, נדלק האור, והאדם רואה במפורש את שפלותו.

השגת השפלות מבטלת את הגאווה ואת הלשון הרע, שהרי לשון הרע נובע רק מכך שאדם חושב שהוא טוב מחברו. זהו הסוד של "עד שתכלה רגל מן השוק" – הרגל היא הגאווה. על ידי שמן החכמה זוכים לאמונה שלמה, לשפלות אמיתית, ומתוך כך זוכים להארת השבת ולחיי נצח.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 47

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)