סוד התדבקות הנשמה והמתקת הדינים בט"ו באב

שיעור מס' 63 | יום ג' פר' עקב, אור לט"ו באב תשנ"ו - לבחורי הקלויז בבית ישראל

מאמר עמוק על מהותו של ט"ו באב כיום של מתן תורה ותחיית המתים רוחנית. הרב מסביר כיצד על ידי מסירות נפש בתפילה ודבקות בדיבור, ניתן לבטל גזירות, לזכות לרפואה שלמה ולמצוא את הזיווג משורש הנשמה.

ט"ו באב הוא יום גדול ועצום שבו אפשר להשיג הכל. אין דבר שלא משיגים ביום הזה. ביום זה מתבטלות גזירות ונבואות רעות. כל מיני דברים שהשם יתברך אמר אותם כביכול לדורות, בט"ו באב הוא כביכול חזר בו וביטל את הגזירות הללו. עכשיו אפשר לבטל את כל הגזירות, אפילו גזירות שהשם נשבע בהן ב"חי ה'" – הכל מתבטל בחמישה עשר באב.

הדבר הראשון שצריך לדעת הוא שהיום הזה הוא ממש כמו יום של מתן תורה. כמו יום הכיפורים שבו ניתנו לוחות אחרונות, כך גם עכשיו – כל אחד מקבל את הלוחות ויכול לשמוע את עשרת הדיברות ואת קול השם. במתן תורה נאמר:

"נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ"

בכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה, יצאה להם הנשמה.

אדם צריך להגיע למדרגה כזו, שבכל דיבור ודיבור תצא הנשמה שלו. כשהוא שומע דיבור של גמרא, דיבור של תורה, דיבור מרבנו או מליקוטי הלכות – יוצאת לו הנשמה. ברגע שאדם נהיה כל כך טהור וקדוש, הוא יכול לזכות שכל דיבור ודיבור הנשמה תצא לו ממש כפשוטו. זו למעשה הייתה המטרה של בריאת העולם. אם אדם הראשון לא היה חוטא, בכל דיבור של תורה ותפילה הייתה יוצאת לו הנשמה, והייתה נוצרת דבקות עצומה בהשם יתברך.

העוונות הם אלו שלא נותנים לרוח שלנו להידבק בהשם יתברך, וגורמים לרוח להידבק בשטויות ובמחשבות אסורות. אם לא היה חטא אדם הראשון, המצב שהיה במתן תורה היה מתקיים בכל רגע. בכל דיבור הנשמה הייתה יוצאת, ומיד היינו מקבלים נשמה חדשה. היינו מגיעים להתדבקות של "רוחא ברוחא" – נדבקים בהשם יתברך בכל מילה. כל מילה של תורה, כל מילה של פסוקי דזמרה, קורבנות או "מה טובו", שנאמרת במסירות נפש גמורה, מביאה אותנו לדבקות הזו.

מסירות נפש בתפילת שמונה עשרה

צריכים להתפלל עם כזו מסירות נפש, עד שהנשמה תצא פשוטו כמשמעו. אי אפשר סתם לומר שמונה עשרה, לבהות ולהמשיך הלאה. צריכים לבוא לשמונה עשרה בכזו שפלות, שבאמת בכל דיבור הנשמה תצא. להרגיש שמתים מכל דיבור. לזה זוכה רק מי שנמצא בענווה ושפלות, אז הוא ממש מרגיש שהוא יכול למות בכל דיבור, והוא ניתק מכל ענייני העולם.

המגיד מקוז'ניץ אמר שכאשר מגיעים לתפילה, צריך להשליך את הכל. אדם חושב שהוא צריך לרוץ לחדר מיון עם הילד, אז הוא מתפלל מנחה בדקה ומעריב בדקה וחצי ורץ. אבל אם קודם כל היית מתפלל את המנחה לאט ואת המעריב לאט, היית מגלה שהכל הסתדר והילד בריא. היו אומרים לך: "טוב שלא הגעת, זו הייתה טעות, הכל בסדר".

נותנים לך את ברכת 'רפאנו', נותנים לך את 'ברך עלינו', נותנים לך את כל הישועות בתוך תפילת שמונה עשרה. איפה האמונה שלך? האם אתה מאמין שהרופא ירפא את הילד? הרי אנו אומרים: "כִּי אֵל מֶלֶךְ רוֹפֵא נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אָתָּה". רק השם הוא הרופא היחידי, הוא הנאמן היחידי. יש רק רופא אחד נאמן בשמיים, והוא הרחמן היחידי.

סוד הלוחות ותחיית המתים של ט"ו באב

על כל דיבור בתפילה צריך מסירות נפש, עד שהנשמה תצא. וכאשר הנשמה תצא בדיבור, אתה תקבל נשמה חדשה, והתינוק יקבל נשמה חדשה, והאישה תקבל נשמה חדשה, וכל הנלווים אליך יקבלו נשמות חדשות.

זהו הסוד של חמישה עשר באב, זה הסוד של מתן תורה ושל הלוחות. במתן תורה, כשהשם אמר "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ", "לֹא תִרְצָח", "לֹא תִנְאָף", "לֹא תִגְנֹב" – לכאורה, איזה חידוש יש כאן? אלא שבכל דיבור הנשמה יצאה, כי זה היה דיבור ישיר מהקב"ה. זה לא סתם חוק שכתוב בספר. הקב"ה בכבודו ובעצמו, הטהור שבטהורים והקדוש שבקדושים, הוא זה שאמר את הדברים. לכן "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ" – הנשמה יצאה בכל מילה.

הקב"ה רוצה שנגיע למצב הזה בכל דיבור שלנו. זוהי בחינה של תחיית המתים, ולזה אפשר לזכות בט"ו באב, שהוא יום המסוגל לתחיית המתים רוחנית.

גילוי שורש הנשמה ומציאת הזיווג

מכיוון שביום זה עולים לשורשי הנשמות ולשורשי הבריאה, זהו יום שמסוגל במיוחד לגילוי שידוכים. בט"ו באב נמחלים כל העוונות, ואנו עולים לעולם שבו נבראו הנשמות, למקום שבו הנשמות היו נשמה אחת לפני שהתחלקו לשניים בעקבות חטא אדם הראשון וחטא העגל.

כעת, כל אחד צריך לחפש את הזיווג שלו דרך תפילות ובכיות. הקב"ה נמצא איתנו, ורק צריך לגלות אותו. הדבר תלוי בבכיות, בהליכה לשדות לצעוק להשם, בשמירת העיניים ובקדושת הברית. על ידי אלו, אדם יכול לפעול בט"ו באב שימצא את השידוך שלו. האר"י הקדוש אומר שככל שהשידוך יותר נעלם ונראה כשני הפכים, סימן שהוא יותר מתאים, כי שני הפכים הם השידוך האמיתי.

זהו סוד הלוחות – הלוחות הם כנגד חתן וכלה. אם עם ישראל היו מקבלים את התורה ללא חטא, לא היה בכלל עניין של חיפוש שידוכים ולא הייתה שום בעיה. כבר מגיל צעיר כל אחד היה יודע מיד מי הזיווג שלו. כל העניין של חמישה עשר באב הוא החזרה לאותה בחינה של מתן תורה, של התדבקות "רוחא ברוחא", שבה כל דיבור מביא נשמה חדשה וחיבור שלם להשם יתברך.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 63

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2