סוד תכלית האין: העבודה הנוראה של ביטול הגאווה

שיעור מס' 71 | *יארצייט רבה"ק יום ב' אור לי"ח תשרי תשנ"ז *המשך שיעור מס' 70 ביארצייט רבה"ק.

כאשר האדם מתנקה מתאוות, אורבת לו סכנה חדשה וקשה אף יותר: הגאווה הרוחנית. מאמר זה מבאר את עומק עבודת הענווה של הצדיקים האמיתיים, כמשה רבנו ודוד המלך, שראו עצמם כפחותים מכל אדם וזכו להגיע לתכלית הביטול.

רק על ידי התבודדות אמיתית אדם זוכה לביטול באמת. הוא מפנה את ליבו לבטלה, כפי שרבנו אומר, ומאמין באמת ובתמים: "אני אפס אפסים, אני האפס הכי גדול". רק אז הנפש עולה לשורשה, לעץ החיים.

עץ החיים הוא שורש הנפש, ירושלים של מעלה. שם האדם נדבק ממש בו יתברך, בבחינת "איהו וגרמוהי חד" בעולם האצילות. כדי לזכות להתבודדות אמיתית כזו, שבה האדם נכלל בשורש נפשו, עליו להגיע למצב שבו הוא לא יודע, לא רואה ולא חש שום דבר מלבד ה' יתברך. הוא מבטל לחלוטין את כל הגאווה ואת כל הכבוד.

הסכנה שבגאווה הרוחנית

אך דווקא כאן, לאחר שהאדם התנקה, נשארת לו עבודה נוראה עם הגאווה שלו. הגאווה יכולה אפילו להתווסף: האדם חושב לעצמו "אין לי כבר תאוות, אין לי פגמי ברית, הכל שווה אצלי" – ומתוך כך הוא עלול ליפול לגאווה עצומה.

כאן מתחילה עבודה חדשה לגמרי. רבנו אומר שזו עבודה נוראה – להאמין שאני הכי פחות מכל יהודי בעולם. גם אם יש יהודי שעוד לא זכה לשמירת העיניים או לשמירת הברית, מי אומר שהוא לא עובד קשה יותר ממני? מי אומר שאין לו השגות גבוהות יותר?

להיפך, אותו יהודי נמצא בענווה, כי הוא יודע שהוא כלום. ואילו אני, אם אני בגאווה ואיני יודע שאני כלום – הרי שהוא בוודאי גדול וטוב ממני. כל העבודה שלנו בחגי תשרי היא לגלות את הצדיק האמיתי, שהוא בחינת "אין" לגמרי. צדיק שכל חייו חי בתכלית האין, משום שהאמין באמת שכל יהודי טוב ממנו.

הכאב של משה רבנו על קורח

על משה רבנו נאמר:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"

מעולם לא הייתה לו הקפדה, כעס או חרון אף על שום יהודי. וכאשר כתוב "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד" במחלוקת קורח, הפירוש אינו שהוא כעס על קורח עצמו, אלא כאב לו שקורח יורד לגיהינום.

תארו לעצמכם אדם שעומד בתפילה מול הכותל, מול שער השמיים וקודש הקודשים, ופתאום זורקים אותו משם. זה צער נורא! זה כמו אדם שעמד ליד ארגז מלא יהלומים וזרקו אותו משם. אנחנו לא בוכים על היהלומים – היהלומים נשארו, ברוך ה' – אנו בוכים על היהודי שהפסיד אותם.

כך כאב למשה רבנו על קורח. אדם שהשקיע עבודה רוחנית במשך שנים, ופתאום הכול יורד לטמיון בגלל מחלוקת אחת, והוא יורד לשאול תחתיות. על זה נאמר בגמרא:

"חבל על האי שופרא דבלי בארעא"

חבל על יופי ועבודה רוחנית כמו של קורח שנבלעו באדמה.

קופה של שרצים: סודו של דוד המלך

הצדיק האמיתי זכה לשלמות הענווה. מעולם לא היה לו אפילו הרהור שהוא טוב יותר ממישהו אחר. הוא אומר לעצמו: "אני נולדתי להורים טובים, נולדתי עם טבעים טובים".

שאול המלך היה קודש קודשים, משבט בנימין, בן קיש – כולם צדיקים גדולים. עליו נאמר "בן שנה שאול במלכו", שהיה נקי מחטא כבן שנה. אבל מאיפה בא דוד המלך? הוא הגיע מרות המואביה, ממואב, מבלק. אמנם רות התגיירה במסירות נפש, ובזכות כך זכתה לדוד, אך הרקע היה שונה לחלוטין.

כל אדם נולד עם טבע אחר ולב אחר. דווקא זה שנולד עם הלב הכי גרוע והרקע הכי קשה, הוא זה שבסוף יזכה לדרגות הכי גבוהות. חז"ל אומרים:

"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו"

דוד המלך, שהוא משיח, הוא הצדיק שרואה כל הזמן "קופה של שרצים" מאחוריו. הוא לא רואה את המעלות שלו, הוא לא רואה את המדרגות הרוחניות שהשיג. הוא רואה רק את הפחיתות שלו. ודווקא על ידי הענווה הזו, הוא זוכה להיות דוד המלך, הצדיק האמת.

שנזכה כולנו להיכלל בצדיק כזה, ומתוך כך נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.

חלק 3 מתוך 4 — שיעור מס' 71

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 (נוכחי) | חלק 4