סוד הריקוד והשירה: המפתח לפתיחת שערי שמיים והמתקת הדינים
שיעור מס' 107 | *בוקר יום ג' פר' עקב, ט''ז מנחם אב תשנ''ז - בישיבה
מאמר עמוק המבאר את כוחם העצום של השירה והריקודים בפתיחת שערי שמיים והמתקת דינים, על פי ספרי ה'עמק המלך' וה'בן איש חי'. דרך סיפורים מישיבת קלם ועד מסירות הנפש של חזקיהו המלך, מתגלה כיצד השמחה הפורצת היא היסוד לעלייה רוחנית ולבניין בית המקדש.
בימים אלו אנו צריכים לחולל כמה שיותר, כי הכל שואב את השראתו מט"ו בשבט וט"ו באב. באמת, גם בט"ו בשבט הייתה צריכה להיות שמחה גדולה, שכן זהו זמן של ארבעים יום קודם יצירת הוולד של בריאת העולם. התוספות במסכת ראש השנה שואל מדוע אנו פוסקים כרבי אליעזר שראש השנה בתשרי, הרי תמיד הלכה כרבי יהושע שהעולם נברא בניסן? התשובה היא שבניסן נברא העולם הגשמי – הגלגלים והמזלות, אך בתשרי עלה במחשבה להיבראות, ואז נבראו הנשמות. לכן, ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכרזת "בת פלוני לפלוני" – וזה מתחיל בט"ו באב, שהוא זמן בריאת הנשמות.
לרקוד על השולחנות כל השנה
סיפר רבי אליהו לופיאן זצ"ל, שזכה ללמוד ולהכיר את הסבא מקלם, רבי שמחה זיסל. ישיבת קלם הייתה שיא הברק והסדר, סלבודקה הייתה כאין וכאפס לעומתה בענייני סדר וניקיון. התלמידים עצמם היו מנקים את הישיבה, ותוך כדי שטיפת הרצפות, פתאום היה מוכרז "סדר חמש דקות!". המטרה הייתה להרגיל את האדם לעצור באמצע העבודה והמסחר, ולפתוח ספר. אדם צריך לדעת ללמוד גם כשהוא טרוד, לפתוח ספר לחמש דקות או לחצי שעה, ולהמשיך בעבודתו כאילו לא קרה דבר.
בקלם הכל היה מצוחצח ומבריק. אם מישהו היה שוכח חפץ על החלון, הוא היה יכול להישאר שם שנה שלמה מבלי שאיש ייגע בו, משום הלכות השבת אבידה. וכשהגיע שמחת תורה, כל הישיבה רקדה וקפצה על השולחנות. כשראה זאת אחד מבעלי הבתים בעיר, הוא תמה: "בקלם רוקדים על השולחנות?". ענה לו הסבא מקלם: "אנחנו רוצים לרקוד כך כל השנה! כל יום צריך לרקוד על השולחנות, אלא שבשמחת תורה זה כבר מתפרץ מאליו".
כוחו של לימוד במסירות נפש
פעמים רבות הורים חושבים שיש דברים חשובים יותר מהילד ומהחינוך שלו. הגמרא מספרת על חזקיהו המלך שנעץ חרב בבית המדרש. אביו, אחז, סגר את כל בתי הכנסיות ובתי המדרשות. המדרש אומר שחזקיהו למד תורה ללא רב, ממש כמו אברהם אבינו, איוב ומלך המשיח שייוולד ויגדל ללא רב. חזקיהו גדל במציאות שבה המלך לא הרשה לאיש ללמוד תורה, והוא נאלץ ללמוד לבדו בחדרי חדרים, לחפש איזה דף או ספר, ללא שום חיזוק, כשכל העולם נגדו.
למרות שאביו רצה להשליכו לאש ואמו מכרה אותו לסלמנדרה כדי להצילו, הילד הזה הפך בסוף את כל העולם. הוא נעץ חרב בבית המדרש ואמר:
"כל מי שלא יעסוק בתורה יידקר בחרב"
מכאן אנו רואים שיכול להיות דור של מלכות רשעה, והדור הבא יהיו צדיקים גמורים. הניסיון של האדם הוא לשבת עם בנו וללמוד איתו, להשקיע בו את כל כוחותיו, גם כשזה דורש מאמץ עצום. אדם יכול לדרוש בפני מאה איש, אך האם יש לו כוח לשבת עם בנו? זהו הניסיון האמיתי.
יום כיפור של ריקודים
כעת אנו זוכים להארת ט"ו באב ויום הכיפורים, ששניהם בחינה אחת של תיקון והמתקה. ה'פרי צדיק' אומר שחנוכת הבית השלישי תסתיים בט"ו באב, וזה יהיה יום כיפור של ריקודים ומחולות. מי שלא רוקד, מי שלא מרגיש חיות ורצון לרקוד, חסר לו בניצוץ היהודי.
בט"ו באב בנות ישראל יוצאות במחולות בכרמים. חתונה היא בחינת קודש הקודשים, היא בניין חורבן ירושלים. החתן ביום חופתו הוא בחינת כהן גדול, בחינת צדיק הדור. אלו ימים שבהם צריך ללמוד, אך גם לרקוד ולחולל ללא הפסקה.
החותמת של פתיחת השערים
בספר 'עמק המלך' (פרק ה', קריית ארבע) מובא סוד עצום: אי אפשר לעלות ממדרגה למדרגה בשום אופן, אלא רק על ידי שירים וריקודים. אפילו המלאכים אינם יכולים לעלות מדרגה לדרגה אלא בסוד השירה. כל שעה ביום מתחלפת אות בשם הוי"ה, וישנם עשרים וארבעה בתי דינים בשמיים שמתחלפים בכל שעה.
כדי לעבור משער לשער ומהיכל להיכל, האדם זקוק ל"חותמת" מהמלאכים הממונים. כיצד מקבלים את החותמת הזו? רק על ידי ריקוד! אם האדם רוקד, המלאכים חותמים לו והוא יכול להמשיך הלאה. אם האדם לא שר ולא רוקד, הכל סתום בפניו. הוא לא מבין מדוע המוח שלו סתום, מדוע הלב סתום, מדוע יש קשיים עם האישה והילדים. ברגע שהוא יתחיל לרקוד – ההיכלות ייפתחו, המוח ייפתח והכל ישתחרר.
להצחיק את המקטרגים ולהמתיק את הדין
ה'בן איש חי' בספרו 'בניהו בן יהוידע' על מסכת ברכות, מגלה את סוד הריקודים. כאשר אדם רוקד ומשמח, לפעמים הסובבים אותו צוחקים עליו. אומר ה'בן איש חי': על ידי שצוחקים עליך, נמתקים הדינים! הצחוק הזה גורם אפילו למלאכים שלמעלה ולמקטרגים לצחוק. וכאשר המקטרגים צוחקים, הם מוותרים וממתיקים לאדם את כל הדינים של אותו יום.
השירה נותנת כוח לכל דבר רוחני. אפילו השמש אינה יכולה להמשיך במסלולה אלא על ידי שירה, כפי שאמר לה יהושע בגבעון: "אם את יכולה לשיר במקומי – טוב, ואם לא, אני אשיר במקומך". השמש עולה בכל יום ושרה שירים. לאחר שלושת השבועות של ימי בין המצרים, שבהם עלינו לשורש השתיקה העליונה, אנו זוכים כעת לימים של שירים וריקודים. על ידי השירה והריקודים נעלה מהיכל להיכל, ונזכה לבניין בית המקדש ולגאולה שלמה במהרה בימינו.
חלק 1 מתוך 3 — שיעור מס' 107