סוד השכל והאמונה בחמישה עשר באב

שיעור מס' 106 | קלטת 106 שיעור מס' 1
חמישה עשר באב אינו רק יום של שידוכים, אלא עת רצון עליונה שבה נמשכת קדושה מקודש הקודשים. ביום זה מתגלה סודו של הצדיק המחבר בין השכל לאמונה, ודרכו נשפעות לאדם כל החכמות וההשגות לכל השנה כולה.
חמישה עשר באב ויום הכיפורים הם ימים של שמחה עצומה, שבהם כולם עולים לבחינת "אימא עילאה" וזוכים לכפרה שלמה. ימים אלו מהווים המתקה ותיקון גדול מאוד לכל הצער של תשעת הימים ותשעה באב. על ימים אלו נאמר כי בנות ישראל יוצאות בהם בבגדי לבן שאולים, וזהו סוד הפסוק:
"צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ".
דווקא בחמישה עשר באב וביום הכיפורים מתגלה התיקון דקדושה של החתונה והנישואין. זהו עת רצון עליון, שבו נעשה הייחוד השלם בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, ובין כלל ישראל להקב"ה.
קדושת קודש הקודשים והשכל הכולל
הייחוד העליון הזה עובר ומשפיע על כל אלו שמתחתנים בסמוך לחמישה עשר באב, ובמיוחד למי שזוכה להתחתן ביום זה ממש, שאין ערוך למעלתו. זהו חיתון דקדושה, משום שנישואין דקדושה נמשכים מבחינת קודש הקודשים ואבן השתייה.
כאשר אנו ניגשים לכותל המערבי ולקודש הקודשים, אנו עולים לבחינת "השכל הכולל". בניגוד לשכל פרטי, שבו האדם מבין רק את מה שעיניו רואות, מי שזוכה לשכל הכולל מקבל הארה עצומה. הוא חי באמונה שלמה, אינו מצר לאיש, ויודע שהכל מגיע מקודש הקודשים. קדושתו של חמישה עשר באב נמשכת ישירות מקדושת קודש הקודשים, ולכן זהו זמן המסוגל ביותר לשידוכים, אירוסין ונישואין – לבניין עדי עד.
ביום זה מתגלה בחינת הכתר, שהוא למעלה משלוש ספירות ראשונות, בסוד "בעטרה שעיטרה לו אמו". זהו "ביום חתונתו וביום שמחת לבו", הזמן שבו הקב"ה שמח עם יציר כפיו. משה רבנו, בתפילת "ואתחנן", מבקש לזכות בחזרה למוחין העליונים הללו, מוחין של שפלות וקדושה. כל עבודתם והתגברותם של הצדיקים היא להביא אותנו לבית המקדש ולקודש הקודשים, ולכך זוכים בחמישה עשר באב, שהוא המשך והשראה של יום הכיפורים.
רבי נתן מברסלב מסביר שהעיקר הוא לזכות לעלות אל השכל הכולל. כל המעלות העצומות הללו מושגות רק כאשר אנו מתקשרים באמת לשכל הכולל, שהוא צדיק האמת. בידו של הצדיק להמתיק את כל הדינים ולהפוך את הכל להמתקות גמורות.
הצדיק כגנן של גן עדן
רבי מנחם מנדל משקלוב, תלמידו של הגאון מווילנה, מגלה סוד נפלא על עבודתו של הצדיק. הוא מסביר שהצדיק מנשב אלינו את קדושתו מארבע רוחות העולם, בסוד הפסוק:
"מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ".
הצדיק נקרא "גננא דגינתא" – הגנן של גן עדן, כפי שמובא בסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב. הוא כל הזמן עודר, מנקש ושותל בתוך הגן. הצדיק הוא סוד הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן.
המילה "עדן" בגימטריה היא 124. כאשר מכפילים זאת בארבע (כנגד ארבע רוחות), מקבלים 496, שזו הגימטריה של המילה "לוויתן" וכן של המילה "מלכות". הצדיק שזוכה לבחינת ארבע פעמים עדן, ממשיך שלום מכל כנפות הארץ ומכל ארבע הרוחות, ומחדיר את הדעת דקדושה לעולם.
משה רבנו, שהוא צדיק האמת ובחינת "גננא דגינתא", הסתלק בשעת "רעוא דרעוין" (רצון הרצונות). הוא כולו רצון ואהבה להשם יתברך, ואינו רואה דבר בעולם מלבד הבורא. תכלית עבודתו של הצדיק היא להשפיע לכל ארבע רוחות העולם את קדושתו, טהרתו ודעתו.
אך כאשר אדם מתחיל להתקרב לצדיק, לעיתים נדמה שהצדיק דווקא דוחה אותו. מסופר על רבי אשר מסטולין ורבי מנחם מנדל מלעכוויטש שהתווכחו לאיזו חצר שייך חסיד מסוים, שהיה עובד השם גדול. הם החליטו ששניהם ירחיקו אותו, ומי שאחרי כל ההרחקות החסיד עדיין יתעקש להתקרב אליו – סימן שהוא שייך לשורש נשמתו. הצדיק האמיתי אינו מחפש חסידים לעצמו; אדרבה, תפקידו לעיתים להרחיק את האדם כדי לבחון את אמיתות רצונו ולבנות בו כלים נכונים.
צימאון הצדיק ומסירות נפשו
על פי זה מסביר רבי מנחם מנדל משקלוב את תפילתו של משה רבנו:
"אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה".
לכאורה יש לשאול: מה הפירוש "אתה החילות"? הרי משה רבנו כבר ראה את עשר המכות, עלה לשמיים, קיבל את התורה וקרע את ים סוף! אלא, מסבירים המפרשים, שתמיד מראים לאדם רק את ספירת המלכות של הדרגה השייכת אליו – מלכות דעשייה, דיצירה או דבריאה. אך למלכות דאצילות כמעט איש אינו מגיע.
משה רבנו, מתוך עבודתו העצומה, זכה להיכלל בכל עשר הספירות של עולם האצילות, עד שהגיע להשגה העליונה של "מלכות דעקודים". למרות השגותיו העצומות, משה רבנו הרגיש שהוא רק בהתחלה, ולכן אמר "אתה החילות". הוא היה מלא בצימאון אינסופי להשם יתברך, בחינת "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" – להאיר בו את מידת ה"מָה", את הביטול המוחלט לאינסוף.
הצדיק, שהוא "איש אשר רוח בו", מנשב את רוח החיים לכל בני התמותה בכל קצוות העולם, שכן בלי רוח זו העולם אינו יכול להתקיים. אך כיצד הגיע הצדיק למדרגה זו, שכל מי שהוא מברך מבורך? ההתחלה של הצדיק, ה"בראשית" שלו, בנויה כולה על אמונה טהורה ומסירות נפש. גם אם הצדיק נראה מכוסה באלף לבושים והסתרות, הוא תמיד מחובר לנקודת היהלום הפנימית. הצדיק נקרא "לוויתן" משום שהוא מלווה ודבוק בהשם יתברך ללא הרף, ועובד אותו במסירות נפש שאין לה שיעור.
החיבור המושלם בין שכל לאמונה
הכלל הגדול בעבודת הצדיק הוא שכל שכל והשגה חדשה שהוא מקבל, מיד מביאים אותו להתחזק באמונה חדשה, בסוד הפסוק:
"חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ".
רבי מנחם מנדל משקלוב מדגיש יסוד עצום: בכל פעם שמתווסף לאדם שכל, עליו להגדיל מיד את האמונה והביטחון שלו. "הוספת קמח – הוסף מים". אסור שיהיה רגע אחד של שכל ללא אמונה, שכן זהו מצב של "חכמתו מרובה ממעשיו". השכל כשלעצמו עלול להיות הפוך מהאמונה, ואילו אמונה ללא שכל עלולה לאט לאט להתנדף ולהימוג. אך כאשר האדם מחבר את האמונה יחד עם השכל – אין למעלה ממדרגה זו.
לחיבור השלם הזה שבין אמונה לשכל זוכים בחמישה עשר באב. יום זה קשור לאות סמ"ך, שהיא האות ה-15 באלף-בית. האות סמ"ך סתומה מכל צדדיה, והיא רומזת לסוד גן העדן. מי שזוכה להארה זו הופך להיות כמעיין המתגבר, "כְּמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו", ונובע חכמה בכל עת.
על ידי שהשכל מחזק את האמונה, עולים לבחינת "אבא עילאה", שמשם נשפעות כל החכמות וההשגות לכל השנה כולה. חמישה עשר באב חל בדיוק ארבעים יום לפני כ"ה באלול (יום בריאת העולם), ובו מכריזים בשמיים על כל השידוכים, וכן מעניקים לאדם את כל החכמות והמוחין שישמשו אותו לאורך השנה כולה. כל מה שהאדם משיג במהלך השנה, אינו אלא פיתוח של מה שקיבל ביום קדוש זה. בזכות הארה זו נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.
חלק 2 מתוך 4 — שיעור מס' 106