סוד קומת השמחה: כוחם של הריקוד והנגינה להביא גאולה

שיעור מס' 114 | יום א', ח"י תשרי, ג' דחוה"מ סוכות תשנ"ח - יארצייט רביה"ק

רבנו הקדוש מלמד שכדי לזכות לשמחה אמיתית, על האדם להכניס את כל איבריו ל"קומת השמחה". הריקוד והנגינה אינם רק ביטוי של התלהבות, אלא כלי רוחני עצום לתשובה מאהבה, לביטול גזירות ולהבאת הגאולה, הנובע מתוך עמל התורה של כל השנה.

כאשר אדם מגיע להשגה רוחנית גבוהה, כל העולם הגשמי נמס ומתבטל ממציאותו, והכל נהפך לרוחניות. רבנו הקדוש מסביר בתורה קע"ח שצריך לדעת כיצד להיכנס ל"קומת השמחה". ריקודים והתלהבות הם דבר נפלא, אך עדיין אינם מעידים בהכרח שהאדם נכנס בשלמות לקומת השמחה. כשנכנסים באמת לקומת השמחה, כל הרגליים רוקדות, הידיים רוקדות, הלב רוקד והראש רוקד. הגעה להיכל השמחה והריקוד דורשת עבודה של שנים רבות, וכשזוכים ללילה ארוך של שעות ריקוד רצופות, כל אחד צריך לראות כיצד להיכנס לעולם הריקוד והשמחה.

כוחו של הריקוד להביא גאולה

עולם הריקוד שייך לסודות העליונים ביותר, לסודו של הבעטליר (הקבצן) העיוור והחיגר, שרק משיח יגלה את סודו – הבעטליר בלי הרגליים. הריקוד יכול להביא את הגאולה ואת משיח בן דוד. הרמב"ם פוסק שעל האדם לפזז ולכרכר בכל עוז, ומי שנמנע מכך הוא חוטא ושוטה; חוטא בכך שהוא מבטל מצוות אהבת השם כה אדירה, ושוטה משום שהוא מאבד את כל ההשפעות הטובות לכל השנה.

האר"י הקדוש גילה שאם רוקדים עד הבוקר, אפשר לבטל את כל הגזירות ולהפוך את שליחותם של הרצים, כך שירוצו רק להביא דברים טובים. הדבר קריטי במיוחד בימים שלפני החתימה השנייה בהושענא רבה ושמחת תורה, שאז מחלקים את הפתקים לרצים.

הריקוד כזמן של תשובה ווידוי

כל עוד יש לאדם פגמים, ובפרט פגמי הברית, העצבות תמיד תחזור אליו. הוא ירקוד, ישיר ויקפוץ, אך העצבות תשוב חלילה. כדי לצאת לגמרי מכל הפגמים, על האדם להיכנס לאט לאט לכל קומת השמחה. הריקוד הוא זמן מסוגל לתשובה מאהבה, שבה הזדונות נהפכים לזכויות.

בזמן הריקוד נדרש לב נשבר, וזהו הזמן לערוך וידוי דברים ולקבל קבלה לעתיד של אהבת השם. השמחה היא קומה שלמה המורכבת מרמ"ח איברים ושס"ה גידים. לכן, בבית המקדש בשמחת בית השואבה, לא נתנו לכל אחד לרקוד, אלא רק לחסידים ואנשי מעשה. הריקוד הוא לימוד שלם, שדרכו שואבים רוח הקודש ונבואה, כפי שהיה רבן שמעון בן גמליאל זורק אבוקות של אור.

ניגון שבוקע מתוך עמלה של תורה

גדולי ישראל בכל הדורות ידעו את סוד הריקוד. בחסידות קרלין היו רוקדים שמונה ימים רצופים. בישיבת וולוז'ין, הנצי"ב היה מתיר לרקוד בצהריים, ואז כל הישיבה הייתה רוקדת גם בלילות. גם רבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד ישיבת חכמי לובלין, היה רוקד עם תלמידיו בלילות ראש השנה. לאחר שהיה מסיים למסור דרשות התעוררות בבתי הכנסת, היה חוזר לישיבה בחצות הלילה, נעמד במרכז האולם ומתחיל לשיר את הפיוט:

"להתוודע ולהגלות כי ה' הוא מלך על כל הארץ"

כל תלמידי הישיבה היו מתעוררים מנעימת קולו, יורדים לאולם ורוקדים יחד איתו עד אור הבוקר.

היכולת לשיר ולרקוד באמת נובעת מלימוד התורה. רבנו אומר (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה ל"א) שעל ידי הנגינה ניכר אם האדם נושא בעול תורה. אותיות הגמרא והתורה הן אותיות של ניגונים. אדם שלומד כל השנה, כשמגיע שמחת תורה – השמחה כבר פורצת ממנו מאליה והוא קופץ על השולחנות.

בכתף ישאו - לשון שירה

מסופר על הסבא מקלם, שניהל את הישיבה המסודרת והמוקפדת ביותר. כשהגיע שמחת תורה, בעלי הבתים נבהלו לראות את כולם קופצים על השולחנות. הסבא הסביר להם: "ככה אנחנו צריכים לרקוד כל יום, אך כשמגיע שמחת תורה – השמחה פשוט פורצת!". גויים יכולים ללמוד באוניברסיטה, ללמוד מתמטיקה ואפילו ללמוד גמרא, אבל הם אינם מסוגלים לרקוד מתוך כך. אי אפשר להמציא אטום או חללית ולרקוד מזה יותר מחמש דקות.

השירה שייכת למי שנושא בעול תורה, כפי שנאמר על בני קהת נושאי הארון:

"בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ"

וחז"ל דורשים ש"ישאו" הוא לשון שירה, כמו "שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף". מי שקיבל עליו עול תורה יכול לרקוד שעות ארוכות, בעוד שמי שלא – מתעייף מהר.

תיקון האיברים והגאולה השלמה

רבנו רצה שנעבור על כל קומת השמחה – בידיים, ברגליים, במוח ובלב. אם אדם מרגיש כבדות באיבר מסוים בזמן הריקוד, זהו סימן שיש שם מסך של עבירות המונע מהשמחה להיכנס. עליו לעשות תשובה על אותו איבר, להתוודות ולקבל על עצמו שלא ישוב לסורו.

ככל שנרבה לרקוד ולשיר, כך יתאחד הקול עם הדיבור, האדם יימנע מעבירות כל השנה, ונזכה כולנו באמת לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.

שיעור מס' 114