סוד השילוב: כיצד תורה וחסד מבטלים את הגאווה

שיעור מס' 115 | יום א' פר' לך לך, ב' חשון תשנ"ח:

כדי לזכות לענווה אמיתית ולבטל את הגאווה, לא די בלימוד תורה בלבד ולא בעשיית חסד לבדה. המאמר מסביר כיצד השילוב בין השניים מגן על האדם, מביא להשגות רוחניות עצומות, וממשיך את השכינה בעולם, כפי שמתבטא בסיפורם של עשרת הרוגי מלכות.

כדי לבטל את הגאווה, האדם צריך לעבור כמה בחינות. ראשית, כפי שאמרו חז"ל: אל יתהלל חכם בחכמתו, לא גיבור בגבורתו ולא עשיר בעושרו. מעבר לכך, עליו להאמין בכל הצדיקים, להאמין בבינוניים שגם הם צדיקים, להאמין בכל בעלי התשובה ובכל יהודי, ולבסוף – להכיר בשפלות של עצמו.

משה רבנו הגיע לדרגות עצומות של שפלות. הוא ראה עצמו גרוע מהצדיקים, גרוע מהבינוניים, גרוע מהרשעים, ואפילו יותר שפל ממוכה שחין שאיבריו נופלים ונרקבים. משה אסף את כל הענווה מכל הצדיקים שבעולם, ואחרי שאסף את הכל אמר: "ואני עוד יותר נמוך". התכלית היא שאדם ידע שהוא לא יודע כלום. אם אדם חושב שהוא הגיע להשגה שהוא יודע שהוא לא יודע – הרי שהוא כבר יודע משהו. התכלית האמיתית היא לא לדעת ממש כלום אל מול גדולת הבורא.

כך גם מסופר על רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, שהיה פאר הדור והגיע להשגות נוראות, אך החזיק את עצמו לאין ואפס. הוא אסף את הענווה של כל אדם, וראה את כולם כגדולים ממנו. ככל שהשגתו הייתה גבוהה יותר, כך הוא השיג שעבודתו אינה נחשבת לכלום לעומת גדולתו יתברך.

הסכנה שבתורה ללא חסד

נשאלת השאלה: כיצד אדם יכול לזכות לענווה כזו? על כך עונה הגמרא במסכת עבודה זרה (דף י"ז עמוד ב'). הגמרא אומרת שבזמן המלך אסא, שהיה מלך צדיק, כולם למדו תורה. אסא ביער את העבודה הזרה ופתח ישיבות, אך הוא לא חינך את עם ישראל לעשות חסד וללמד את החלשים. לכן נאמר על דורו:

"ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת"

מסבירה הגמרא: "כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה". אם אדם לומד תורה רק לעצמו, כדי להיות רב גדול או למדן, ומרגיש שחבל לו על הזמן לעזור לחלשים כי הוא יכול להספיק פי שניים – הרי זה כאילו לא למד כלום. הוא לא יכול להגיע לנקודת האמת ולהרגיש את האלוקים, כי הלימוד שלו נובע מגאווה.

תורה לבדה מביאה לגאווה, וחסד לבדו גם הוא מביא לגאווה. אם אדם רק פותח גמ"חים ומחלק סלים לאלפי משפחות ללא לימוד תורה, הוא יחשוב שהוא הגואל והמושיע של העולם, ומי ישווה לו. אך כאשר הוא משלב תורה וחסד יחד – הגאווה מתבטלת. כשהוא לומד תורה הוא רואה שיש למדנים גדולים ממנו, וכשהוא עושה חסד ולומד עם חברותא חלשה ממנו, הוא מגלה בשני מידות טובות, ענווה וקדושה, וכך הוא מקבל שפלות.

סילוק השכינה מול תוספת המוחין

כל הרהור של גאווה גורם לסילוק השכינה מן הארץ. "כל המתגאה דוחק רגלי השכינה". כשהשכינה מסתלקת, באים אסונות ורציחות לעולם. אפילו הרהור קל של גאווה, כשאדם חושב "אני עשיתי את זה", גורם לסילוק מוחין.

לעומת זאת, כשאדם מקדיש מזמנו לאחרים, הוא זוכה לשפע עצום. "כל המאריך על שולחנו מאריכים לו ימיו ושנותיו". אם אדם אוכל עם חבר או מארח אורח, או כשהוא לומד עם השני, מחזירים לו כפל כפליים. נותנים לו מוח פי שניים, פותחים לו את החשק ללמוד, ומעניקים לו ימים ארוכים ואיכותיים ללא הפרעות.

ההבדל בין רבי חנינא לרבי אלעזר

הגמרא ממחישה את ההבדל בין תורה לבדה לשילוב של תורה וחסד, דרך סיפורם של עשרת הרוגי מלכות. כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר רבי אלעזר לרבי חנינא: "אשריך שנתפסת על דבר אחד – לימוד תורה, ואתה ודאי תינצל. אוי לי שנתפסתי על חמישה דברים".

ענה לו רבי חנינא ברוח הקודש:

"אשריך שנתפסת על חמישה דברים ואתה ניצול, ואוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד".

הגמרא שואלת: והרי רבי חנינא היה גבאי צדקה נאמן וחילק מעות פורים לעניים בסתר? התשובה היא שניהול קופה אינו נחשב לעיסוק מלא בחסד בגופו כפי שנדרש ממנו.

בזכות שילוב התורה והחסד, זכה רבי אלעזר בן פרטא לניסים גלויים. כשהרומאים האשימו אותו שהוא גם רב, גם לומד תורה וגם גנב, הוא הוכיח להם שההאשמות סותרות – שהרי מי שלומד תורה אינו גנב. כשאמרו לו: "אם אינך רב, מדוע קוראים לך רבי ברחוב?", ענה להם: "אני רבן של תרסיים" (רב של אורגים).

כדי לבחון אותו, הביאו לו שתי פקעיות של חוטים וביקשו שיזהה איזה חוט הוא 'שתי' ואיזה 'ערב'. התרחש לו נס מופלא: באה דבורה והתיישבה על השתי, ובא צרעה והתיישב על הערב. על ידי סימנים אלו הוא ידע להשיב להם, וכך ניצל מכל ההאשמות בזכות כוח התורה והחסד שפעלו בו יחד.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 115

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2