סוד סילוק הדעת: מדוע המרגלים לא הבינו את מעלת ארץ ישראל?

שיעור מס' 117 | *יום א' פר' ויצא, א' כסלו תשנ"ח - כנס התעוררות באילת

המרגלים, שהיו נשמות גבוהות, לא הבינו את הצורך המעשי בארץ ישראל משום שארץ ישראל דורשת \

רבי נתן מסביר שהמרגלים לא הבינו מדוע צריך את ארץ ישראל. האר"י הקדוש אומר שחוסר ההבנה שלהם נבע מרוב הגדולה שלהם. הם היו נשמות כה גדולות, בחינת לאה, בעוד שארץ ישראל מסמלת ענווה ושפלות. דור המדבר ונשמות המרגלים היו גבוהים יותר מבחינת ארץ ישראל, ולכן הם לא הבינו את כוונתו של משה רבנו: בשביל מה צריך את ארץ ישראל בכלל?

לדרוך על האדמה כפשוטו

גם היום רואים שישנם צדיקים שאוהבים את ארץ ישראל ודבוקים בה רוחנית, אך לא מבינים את העניין המעשי. הם שואלים: מה הצורך למעשה לדרוך על האדמה? הרי אדם מתפלל "בונה ירושלים", מכוון בתפילותיו לארץ ישראל, אז מה יש בעצם הדריכה הפיזית על הקרקע?

אך האמת היא שיש עניין עצום בפעולה הפשוטה. צריכים פשוט לדרוך על האדמה כפשוטו, ללכת לכותל כפשוטו, לנסוע אל הצדיק כפשוטו. אצל רבנו הכל בפשיטות ותמימות – להתפלל מילה במילה בפשיטות, להיות בשדה בפשיטות, להיות בכותל ובציון בפשיטות, ואז אולי נתחיל להרגיש את האור.

זוהי בדיוק העבודה של ארץ ישראל. רבי נתן מסביר שכל מהותה של ארץ ישראל היא סילוק הדעת לגמרי. המרגלים היו צריכים לסלק שם את דעתם לחלוטין, כי כל פעם שאדם עולה לדרגה חדשה, הוא חייב לסלק את דעתו לגמרי ולהגיד: "איני יודע".

אם אדם עובד היום את השם עם הדעת של אתמול – הוא לא עשה שום דבר. הוא צריך בכל יום דעת חדשה לגמרי. בחצות הלילה מתחלפת הדעת, ואסור לעבוד את השם עם הדעת הישנה.

דעת חדשה בכל תפילה

אנשים לא מבינים מה העניין של התפילה. אנו מבקשים:

"אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה, חָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ חָכְמָה בִּינָה וָדָעַת"

למה אנו מבקשים דעת? הרי ברור שלכולם יש דעת, לכל אחד יש שכל בלי סוף. אלא שהכוונה היא לדעת חדשה לגמרי. שלוש פעמים ביום הדעת מתחלפת. בכל פעם שאומרים "אתה חונן לאדם דעת", מקבלים דעת חדשה. מגיעה תפילת מנחה – צריכים דעת חדשה. מגיע ערבית – צריכים דעת חדשה. זו לא מליצה, אלא החלפה של כל מערכת המוחין, וזה יכול לקרות רק בארץ ישראל.

אדם שגר בחוץ לארץ חי עם אותה דעת, עם מוחין של חוץ לארץ. אבל בארץ ישראל המוחין הם משהו אחר לגמרי. למרגלים היו מוחין של חוץ לארץ, מוחין דלאה. דור המדבר היה גבוה מבחינת ארץ ישראל, שהיא בחינת רחל. לאה היא "עלמא דאתכסיא" (העולם המכוסה), שעליה נאמר:

"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה"

האר"י הקדוש מסביר שאפילו ליעקב אבינו לא הייתה השגה בלאה, עד שקיבל את השם "ישראל". מהי בחינת לאה? "עיניה רכות" – היא כל היום בוכה ומתפללת. רבי נתן מסביר שרחל "יפת מראה" מסמלת את התורה שבעל פה, את לימוד הגמרא והשכל. אדם יכול להבין חידושים בגמרא, אבל בתפילה הוא לא מבין בכלל. התפילה דורשת ביטול השכל.

כוחה של תפילה במתינות

לכן, התפילה צריכה להיות במתינות וברגש. כל ברכה בתפילת שמונה עשרה צריכה לקחת לפחות דקה. אם אדם מתפלל את כל העמידה בפחות מעשרים דקות, הוא מפספס את העיקר. אם אומרים את המילים לאט, מילה במילה, עם קצת רגש, זה לוקח זמן. צדיקים היו מתפללים שמונה עשרה במשך שעה או שעתיים, ועל ידי זה היו ממשיכים שפע ורפואה לעולם.

כשאדם רוצה להמשיך רפואה, הוא אומר: "אֵל מֶלֶךְ רוֹפֵא נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אָתָּה". האם הרופא הגשמי הוא נאמן? האם הוא רחמן? הוא לרוב רוצה את התשלום ושנלך. אבל הקדוש ברוך הוא הוא הרחמן והנאמן האמיתי! אז למה להגיד את המילים הללו כל כך מהר?

לאבד את החכמה על ידי דיבורים

המרגלים לא רצו להיכנס לבחינה הזו של אמונה וביטול השכל. הם אמרו: "אנחנו כבר מבינים, אנחנו למדנים". אבל האמת היא שהחכמה האמיתית מתגלה דווקא בשתיקה ובביטול.

המהר"ל מפראג שואל על הפסוק:

"גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב"

אם הוא אוויל, כיצד השתיקה הופכת אותו לחכם? מסביר המהר"ל: כל אדם נולד עם חכמה. אין אדם שבא לעולם בלי חכמה. אך ברגע שהוא מתחיל לדבר, להביע דעות ולהתערב במחלוקות – הוא מאבד את החכמה שלו.

השם נותן לכל אחד חכמה, אבל ברגע שאתה מתחיל להגיד דעות על כל דבר, אתה מאבד אותה. יש לך סידור, יש לך חומש, יש לך גמרא וליקוטי הלכות – תעסוק בהם. אנשים מתקוטטים? תן להם להתקוטט עד מאה ועשרים שנה. אל תתערב בדברים שלא שייכים אליך. רק על ידי סילוק הדעת, שתיקה, ואמונה פשוטה, זוכים לקבל בכל יום דעת חדשה לגמרי.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 117

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2