סוד ביטול הדעת: להגיע לתכלית הידיעה שלא נדע

שיעור מס' 117 | *יום א' פר' ויצא, א' כסלו תשנ"ח - כנס התעוררות באילת

מאמר עמוק על כוחה של הענווה האמיתית וסילוק הדעת. דרך תורתם של שלמה המלך, משה רבנו והמרגלים, מתבאר כיצד הוויתור על השכל האישי פותח פתח להשגות עצומות, וכיצד הקב"ה דורש מאיתנו ללמד זכות על עם ישראל.

אדם לא יזוז תנועה ולא יוציא הגה מפיו מבלי לחבר זאת לתפילה ולדיבור של קדושה. אפילו דבורה הנביאה הספיקה לדבר ולהתפלל באמצע השירה. "כל מה שאנחנו עושים בלי תפילה – נשבר ומתקלקל. זה חייב להתפוצץ". משיח, כל אות והגה שיוציא מפיו, יהיו יחד עם תפילה. כל עוד איננו פועלים כך, המעשים שלנו נחרבים מיד.

החכמה שבידיעה שאיננו יודעים כלום

יסוד האמונה בה' יתברך עובר תמיד דרך הצדיק, שעל ידי גודל ענוותנותו זוכה לענווה של משה רבנו. על שלמה המלך נאמר:

"וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם" (מלכים א', ה', י"א)

השבח הגדול שלו היה הענווה. שלמה המלך העיד על עצמו: "כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי". החכמה האמיתית שלו הייתה הוודאות בכך שאין לו עדיין חכמה ובינה. הוא ידע שכל חכמת העולם הזה היא "חכמה תתאה" (חכמה תחתונה), וביחס לאמת – היא אפס אפסים.

אך משה רבנו היה עניו עוד יותר. משה הרגיש שאפילו את ההכרה של "כי בער אנכי מאיש" אין לו, שהרי גם לומר זאת נחשב לחכמה. "רבנו אומר שענווה היא תכלית הגדלות. אם אדם חושב שהוא עניו – זו תכלית הגדלות". הענווה של משה היא להרגיש בכל האיברים שאתה פשוט כלום, בחינת "מָה". כאשר אדם זוכה לשתי בחינות ה"מָה" (של לאה ושל רחל), הוא מגיע לסוד "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ", ואז הכל מאיר לו והוא זוכה למקיפים עצומים וחדשים של "רַב טוּבְךָ", שאין יכולת להשיג אותם בשום מקום בעולם.

תכלית הידיעה שלא נדע

מתוך גודל הענווה, הצדיק מוריד את עצמו לכל המדרגות התחתונות ומקשר אותן אל ה' יתברך. ענווה אמיתית פירושה שהאדם מרגיש כאין וכאפס, ואינו יודע כלל. רבי נחמן מברסלב אמר ששבת היא בחינת "איני יודע", שזוהי תכלית הידיעה. רבנו נשבע פעם בשבת נחמו: "אני נשבע שאיני יודע כלל!". אפילו בנסיעתו האחרונה לאומן, לפני פטירתו, אמר שוב בתוך הנסיעה: "עכשיו אני עוד פעם לא יודע כלום".

זהו גם סוד תפילת שמונה עשרה – האדם צריך לשכוח את הכל. מסופר על הגאון, שכאשר הגיע בקריאת שמע לפסוק "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", עלו בדעתו כ-2,700 פירושים שונים על הפסוק! אך מכיוון שהיה באמצע קריאת שמע, הוא עצר את עצמו בכל כוחו, סילק את דעתו ושכח את כל החידושים. רק לאחר מכן, בתפילת שמונה עשרה בברכת "אתה חונן לאדם דעת", הוא התפלל שה' יחזיר לו את החידושים הללו. מכאן אנו לומדים שיש עבודה רוחנית עצומה של סילוק הדעת.

הטעות של המרגלים וסוד ביטול הדעת

את עבודת סילוק הדעת הזו, המרגלים לא השיגו. הכל תלוי בענווה. המרגלים חששו לאבד את נשיאותם בכניסה לארץ ישראל. אך האמת היא, שאם הם היו מבטלים את דעתם למשה רבנו ומסכימים לוותר על הנשיאות, הם היו מקבלים מוחין חדשים וגבוהים בהרבה.

"אדם צריך באיזו תקופה לוותר על הכל, ואז הוא מקבל כאלה מוחין חדשים". אם המרגלים היו מתחזקים באמונה לבד ומסלקים את דעתם, הם היו זוכים לקדושת ארץ ישראל, מעלים ומקשרים הכל לה' יתברך, והיו הופכים לראשים גדולים יותר מבתחילה. משה רבנו רצה שהם יתעלו עוד יותר, הם רק היו צריכים לעבור את השלב של הביטול המוחלט.

לראות רק את הטוב בעם ישראל

ההסתכלות הנכונה על עם ישראל מתגלה גם אצל אליהו הנביא, שמגיע כיום לכל ברית מילה. כאשר ה' התגלה אליו שאל אותו:

"מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת" (מלכים א', י"ט, ט'-י')

ה' הקפיד על כך ולימד את אליהו כיצד יש לדבר על עם ישראל: "ככה לא מדברים! עליך לומר: בני ישראל בניך, בני בחוניך, בני אברהם יצחק ויעקב".

ה' הסביר לאליהו שהעם אינם אשמים. הם בגדר "תינוקות שנשבו". האשמה תלויה בממשלה של רשעים, באחאב ואיזבל שמקלקלים את כולם, אך עמך כולם צדיקים. הרי ראינו שבתקופת חזקיהו המלך, לאחר שאחז סגר את בתי המדרשות ולא השאיר ספר תורה בעולם, חזקיהו נעץ חרב בפתח בית המדרש ותוך עשר שנים כולם ידעו תורה!

ה' המתין לאליהו שלוש שעות שיתבודד ויחליף את דיבוריו, שיפסיק לקטרג ויאמר דברים טובים על עם ישראל – שכולם צדיקים וכולם יעשו תשובה אם רק יבוא מלך טוב. אך לאחר שלוש שעות, אליהו חזר על אותן מילים ואמר: "אני לא חוזר בי". מכאן אנו לומדים עד כמה ה' מבקש ומתחנן שנסלק את דעתנו, נראה את המציאות בעין טובה, ונלמד זכות על כל יהודי.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 117

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)