פרשת בהעלותך - סוד העין הטובה והעקשנות דקדושה

האמת שלנו ובקשת הדעת

"האמת צריכה להיות שייכת אלינו, שהיא השליחות שלנו, שהיא התפקיד שלנו, שהיא בכוחות שלנו, שהיא מה שמצפים מאתנו בשמים. זה דבר מאד קשה לדעת מה אנחנו יכולים ומה אנחנו לא יכולים, אם זה קצת יותר מדי או זה פחות מדי.

האמת לאמיתה היא כל הזמן נעה וזעה, מרגע לרגע, משעה לשעה, מיום ליום. כל פעם אנחנו זוכים להבנה חדשה, להסתכלות חדשה, לאור חדש, שהוא יתן לנו להבין את האמת ביתר בהירות. את האמת לאמיתה, לא האמת המופשטת, אלא האמת ששייכת אלינו, שכבר קנינו אותה, ואנחנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות עם האמת הזאת, כי אם לא - זה משהו כזה רחוק ומופשט.

כל מה שאנחנו מבקשים וכל מה שאנחנו צריכים זה הברכה הראשונה שקבעו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שמונה עשרה, אחרי אבות גבורות וקדושה. ומהי? חונן לאדם דעת. כלומר, דבר ראשון שאדם מבקש זה דעת. כשיש לאדם דעת, יש לו כבר את הכל. כשיש לאדם דעת, הוא מבין שכשחסר לו, הוא לא צריך להסתכל על מי שיש לו בעין רעה ולקנא בו, אלא הוא צריך לפנות אל ה'.

עין רעה זה חוסר דעת מוחלט. כשאדם לא מבטל את עצמו בפני ה', אז יש לו עין רעה. כי אם הוא לא רואה את ה', את מי הוא רואה? את עצמו. ואז הוא מביט כל הזמן לצדדים, לראות מה יש בצלחת של השני במקום להרים את הראש למעלה, אל ה'. מי שמסתכל אל ה' יש לו עין טובה. הוא מבין שכל דבר זה מה'.

עקשנות דקדושה במעשה המנורה

"וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא" (במדבר ח', ד')

מעשה המנורה זה בחינת כלל ההתפארות, שהשם יתברך מתפאר בישראל, שמשם עיקר האור. על כן בנרות המנורה היה עדות שהשם יתברך אוהב עמו ישראל ומשרה שכינתו בהם, כדברי רבותינו ז"ל על נר המערבי שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.

זה בחינת התפארות, שמחמת התפארותו ואהבתו בנו הוא משרה שכינתו בתוכנו. נמצא שכל מעשי המנורה הוא בחינת התפארות שהשם יתברך מתפאר בישראל. וזה בחינת כל הציורים הנפלאים שהיו במנורה - גביעים וכפתורים משוקדים ופרחים וכו', כל זה מרמז על כמה מיני גווני ההתפארות שהשם יתברך מתפאר בישראל שכלולים מגוונין סגיאין.

וכל אלו ההתפארות, שהם בחינת מעשה המנורה, אין זוכין להם כי אם על ידי עקשנות גדולה. צריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה', וזה בחינת "וזה מעשה המנורה מקשה זהב", מקשה לשון עקשנות. שצריכין להיות עז וקשה בעבודת ה' בעקשנות גדולה מאד.

וזהו "עד ירכה עד פרחה מקשה היא", דהיינו שכל הציורים והפרחים שבמנורה, שהוא כלל ההתפארות של ישראל, הכל זוכין על ידי עקשנות דייקא. היינו שבכל עבודות איש הישראלי מתחילה ועד סוף, שמכולם מקבל השם יתברך התפארות, כל זה נעשה רק על ידי עקשנות. מתחילה ועד סוף צריכין עקשנות ועזות גדולה. (על פי ליקוטי הלכות, הלכות ברכת המזון ד', י"ב)

שבחו של אהרן הכהן: ענווה שלא משתנה

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת... וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן" (במדבר ח', ב'-ג')

על דברי הכתוב כאן מעיר רש"י: "ויעש כן אהרן – להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה". נשאלת השאלה, מה רואה הכתוב לשבח את אהרן בהדלקת המנורה, "כאשר ציוה ה' את משה"? כלום יעלה על הדעת שצדיק יסוד עולם כמו אהרן הכהן, ישנה חלילה כלשהו ממצוות ה'?

אומר על כך הצדיק רבי מאיר מפרימישלן: אף על פי שאהרון נבחר לשמש כהן גדול, ולהיות קרוב לשכינה – לא גבה ליבו חלילה, ולא שינה הוא דבר מאורחותיו עם הבריות. והיה כל ימיו "אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן לתורה" (אבות א', י"ב).

הוא שאומר רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" – שלא שינה את עצמו ואת יחסיו הלבביים עם כל אדם. אלא דבק עד סוף ימיו במידת הענווה והצניעות, ועטרת הכהונה הגדולה שהונחה על ראשו לא שינתה אותו מאומה. (בני ציון)

אמונת הפרנסה: משל הסוס והנהר

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר" (במדבר י"א, כ"ג)

אל חדרו של רבי מאיר מפרימישלן נכנס יהודי וטענה בפיו: שכנו מסיג את גבולו, ופתח חנות ליד חנותו שלו ומוכר שם אותם הדברים שהוא מוכר, ובכך מקפח את פרנסתו.

שאל אותו רבי מאיר: "האם שמת לב כיצד הסוס שותה ממי הנהר?" ענה לו היהודי בתמיהה: "לא, איני יודע!" ובכן - אמר לו רבי מאיר - בטרם ישתה הסוס ממי הנהר, הוא נוהג לבעוט במים, ורק לאחר מכן הוא שותה. ומדוע? מדוע נוהג הסוס מנהג מוזר זה?

אלא כיוון שבא הוא לשתות מהמים, משתקפת לנגדו דמותו, והוא סבור שזהו סוס אחר שבא לשתות את המים שלו. על כן הוא מרים את רגליו ובועט במים, עד שהם נעשים עכורים ודמותו של הסוס נעלמת, ואז הוא שותה בשמחה...

"אבל האדם אינו סוס," המשיך הרבי, "ועליו לדעת שאת העולם מנהיג הקב"ה, שזן ומפרנס את הכל מביצי כינים ועד קרני ראמים." הקב"ה זן את הבריה הקטנה ביותר ועד הגדולה ביותר, וכמובן יכול להשקות את כל הסוסים ולפרנס את כל הבריות. (בני ציון)

קודם קוברים את התאווה, אחר כך נוסעים לצדיק

"מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת" (במדבר י"א, ל"ה)

הצדיק רבי מנחם מנדל מקוצק, שהיה מגדולי האדמו"רים בפולין במאה ה-19, התפרסם ברחבי פולין בחריפות המוחין שלו ובאמרותיו המבריקות. אלפי חסידים השכימו לפתחו ובלעו בצמא את דברי תורתו. בשנות זקנותו, הסתגר רבי מנדל בחדר תלמודו ומיעט לצאת אל חסידיו שצבאו על דלתות ביתו יומם ולילה, בציפייה לשמוע ממנו דבר תורה וחסידות.

ומעשה בחבורת חסידים שפנו אל משמשו - עוזרו של הרב - בבקשה שהרבי הנערץ יאות לצאת אליהם ולהעניק להם מברכתו. הגיב על כך רבי מנדל בדברים קשים כברזל, וקרא באוזני החסידים שניצבו לפניו: "למה התלקטתם ובאתם אלי? רוצים אתם שאנקה את הלכלוך שדבק בכם, ואגרש את המחשבות הזרות ואת התאוות המגונות שלכם...?"

"אולם עליכם לדעת שאיני מנקה אשפות, וכל זאת תעשו אתם בעצמכם בעמל וביגיעה, לפני שאתם באים אלי. והלא פסוק מפורש הוא בתורה: 'מקברות התאוה נסעו העם חצרות' - בתחילה צריך אדם מישראל 'לקבור' את התאווה המקוננת בו, ורק לאחר מכן הוא יכול לנסוע לחצרות צדיקים..." (בני ציון)