סוד מסירות הנפש של אברהם אבינו: מעבר לגדר הטבע

שיעור מס' 160 | יום ג' פר' וירא, אור ט"ו חשון תשנ"ט - שיעור לכולל ברסלב לצעירים

מדוע הכנסת האורחים של אברהם אבינו נחקקה לדורי דורות, הרי גם אומות העולם מכניסים אורחים? דרך סיפורו המפעים של מחבר ספר "בית אברהם" בערבות סיביר, מתגלה עומק השפלות ומסירות הנפש של היהודי.

רבנו מאריך מאוד ומסביר שאם אדם לא יכוון בלימוד התורה שעכשיו, על ידי לימודו, כל עם ישראל יחזור בתשובה – הוא לא יזכה להאיר את נשמתו. אדם צריך להרגיש שהוא אחראי על כל העולם כולו. אדם חוטא מטה את כל העולם לכף חובה, ואדם זוכה מטה את כל העולם לכף זכות. אם אתה לא אחראי על העולם, אז גם השם יתברך לא יהיה אחראי על הבנים שלך.

רבנו מביא שאם אדם מראה חוסר אכפתיות, הוא נענש בבנים לא הגונים, כפי שנאמר:

"כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי" (הושע ד', ו').

העונש של מי שלומד בלי דעת, בלי חשק והתעוררות, ולא מראה אהבה לתורה, הוא שגם ילדיו לא יאהבו את התורה. "אם אתה לא אוהב את התורה, גם הבנים שלך לא יאהבו את התורה". הכל מתחיל מהאכפתיות – אכפתיות מעם ישראל ואכפתיות מעצמך. הרי השם ברא אותך ונתן לך חיים, צריך שיהיה אכפת לך מהשם יתברך.

בין משתה לוט לפת הלחם של אברהם

כדי לזכות לתורה באמת, צריכים שפלות. אברהם אבינו אמר:

"וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית י"ח, כ"ז).

כל הזכות של אברהם בפרשת וירא נובעת מהשפלות הזו.

נשאלת שאלה יפה על פרשת השבוע: מדוע אצל לוט, כאשר באו אליו המלאכים, נכתב מיד:

"וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית י"ט, ג')?

למה לוט עושה משתה שלם, בעוד שאברהם אבינו, עמוד החסד, מציע רק "פת לחם", מעט קמח סולת ובן בקר?

התשובה טמונה במהות הכנסת האורחים. יש אדם שמכניס אורחים כדי לתת להם את מה שהם צריכים – אוכל, שתייה ומנוחה, כדי שישבעו. אבל אצל לוט המניע היה שונה. בסדום היה אסור להכניס אורחים, ואף אחד לא יכול היה לשבת עם חברו. לוט היה בודד. פתאום מגיעים אורחים, ועבורו זו הזדמנות לעשות משתה!

האורח חושב שלוט שמח בו, אבל באמת לוט שמח בעצמו, בכך שיש לו סוף סוף סיבה לחגוג ולעשות "לחיים". אצל לוט, הכל סבב סביב עצמו. אבל אברהם אבינו חי בתחושה של "אנכי עפר ואפר" – ביטול מוחלט למען הזולת.

האור שזרח בכפור של סיביר

בספר "בית אברהם", שחיבר הרב אברהם אליהו מייזליש, מובאת שאלה עצומה על הכנסת האורחים של אברהם. הרב מייזליש היה רב חשוב ועורך דין גדול בעיר מינסק. כשהקומוניסטים החלו לסגור ישיבות ובתי כנסת, הוא נלחם בהם משפטית ולא איפשר להם לסגור את מוסדות הדת. מרוב פחד, אנשים חששו להיכנס לבתי הכנסת, אך הוא עמד בפרץ ולא ויתר בשום אופן.

כשהשלטונות ראו שאי אפשר להיפטר ממנו, הם מצאו עלילה והגלו אותו לעיר קרמנצ'וג, ובהמשך לסיביר. בקרמנצ'וג הוא פגש חסידי ברסלב שהוגלו גם הם. יום אחד, בכפור הנורא של רוסיה, הוא יצא איתם לשדה וראה מחזה ששינה את חייו: יהודי עומד בשלג, מדבר עם השם יתברך בכאלה געגועים ותחנונים, כדבר איש אל רעהו. הוא מעולם לא ראה כזו שפיכת לב פתוחה לפני בורא עולם. באותו רגע הוא אמר לעצמו: "פה זה האמת, אני נשאר כאן".

מתוך קבוצה של עשרת אלפים גולים שהלכו ברגל חמשת אלפים קילומטרים עד לב סיביר, שרדו רק כחמש מאות. מה שהחזיק אותם היה הכוח של חסידות ברסלב – שאין ייאוש בעולם כלל ואסור לאבד תקווה. לאחר המלחמה, הרב מייזליש זכה לעלות לארץ ישראל וחיבר את ספרו.

הצער שגדול מאש הגיהנום

בספרו, שואל הרב מייזליש: מה הייתה הגדולה העצומה בהכנסת האורחים של אברהם אבינו, עד שהיא נכתבה בתורה לדורי דורות? הרי גם היום, אם תלך במדבר סיני, הבדואים ירוצו לקראתך ויארחו אותך כיד המלך. מה מיוחד כאן?

התשובה מדהימה. מדובר באדם זקן בן 99, ביום השלישי למילתו. זהו יום של כאבים נוראים וחולשה עצומה – הרי ביום השלישי למילת אנשי שכם, שמעון ולוי, שני ילדים בני 13, הצליחו לשחוט עיר שלמה כי איש לא יכול היה להתנגד להם מרוב כאב.

ולא רק זה, אלא שהקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקה. המדרש אומר שהשם הוציא את אש הגיהנום כדי שאברהם לא יוטרח באורחים. שום אדם בעולם לא יכול היה לצאת החוצה בחום כזה. אפילו אליעזר עבד אברהם יצא, הרגיש את החום הבוער וברח חזרה פנימה, כשהוא אומר לאברהם: "אין אף אחד בחוץ, אי אפשר לצאת".

אבל אברהם אבינו ראה שאין אורחים, והצער שלו על כך היה גדול יותר מכל כאב אחר. הצער של אברהם שאין לו אורחים היה קשה לו יותר מהכאב של היום השלישי למילה, ויותר מאש הגיהנום שבעבעה בחוץ. כשהשם ראה שאברהם נמצא בצער נורא כל כך, הוא נאלץ להוריד לו מלאכים מן השמיים.

זו הסיבה שהכנסת האורחים של אברהם נחקקה לנצח. היא הייתה למעלה מגדר הטבע ולמעלה מכוחות אנוש. זהו הכוח של עם ישראל – לפעול מתוך מסירות נפש ושפלות אמיתית של "אנכי עפר ואפר", ולעשות דברים שהם למעלה מן הטבע.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 160

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2