נס מהלך על שניים: עדות מצמררת מהפיגוע בהרי ירושלים

שיעור מס' 169 | *יום ג' פר' וישב, אור לכ' כסלו תשנ"ט - כנס התעוררות בבאר שבע

עדות אישית פועמת ומרגשת של ניצול מפיגוע ירי אכזרי במעיין בהרי ירושלים. סיפור על כוחה של זעקה ברגעים האחרונים, מסירות נפש, והנס הגלוי של רפואה מעל לדרך הטבע בזכות תפילות עם ישראל.

ראיתי שאני יכול לעמוד וזחלתי החוצה. בכל שנייה ושנייה התפללתי להשם שיציל אותי. קיבלתי על עצמי תשובה, כי הייתי בטוח שבין החיים אני כבר לא נשאר. היה לי קשה מאוד, כי זה לא פשוט לעזוב משפחה, לעזוב חברים, לעזוב הכול ופשוט להיטמן מתחת לאדמה.

המחבלים גנבו לנו את הבגדים והשאירו לנו רק גרביים ונעליים. בעזרת הגרביים שלי ניסיתי לעצור את הדם מהירייה שספגתי ביד. הפלא ופלא, היה נס ובהתחלה הדם פסק, אך לאחר מכן הוא המשיך לזרום בחוזקה. קיבלתי עליי עול מלכות שמיים בכל שנייה, הצטערתי על עוונותיי והתפללתי להשם שיציל אותי. אמרתי: "ריבונו של עולם, אני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות!". הייתה לי תשוקה לחיות, לא רציתי להיפרד כל כך בקלות.

חודש לפני כן, אימי הזהירה אותי: "תיזהר, אל תרד לשם שלא יירו בכם ויהרגו אתכם". לא התייחסתי, כי כבר שנים הייתי רץ לשם דרך ההרים, וזה מעולם לא נחשב למקום סכנה. המעיין נמצא באזור ירושלים, מקום שומם בין מושב אורה לעמינדב.

כוחות על-טבעיים מול פני המוות

בהתחלה שכבתי בחוץ כעשר דקות, ואז נכנסתי שוב למעיין כדי לשתות מהנביעה עצמה, משום שמי המעיין כולם היו מלאים בדם. זה היה נס עצום שלא התעלפתי ואיבדתי את ההכרה, כי אם זה היה קורה – הייתי טובע ונפטר במקום. ישתבח שמו לעד שעשה עימי נס.

יצאתי החוצה בזחילה, הכול בכוחות שלא היו שלי. לא הרגשתי את הגוף, אלו היו כוחות על-טבעיים שהשם נתן לי. לקחתי את הגרביים של חברי איתמר והמשכתי לנסות לעצור את הדם. חיכיתי לישועה. לאחר כעשרים דקות ניגש לשם ערבי ושאל מה קרה. כשאמרתי לו שירו בנו, הוא נבהל, אמר שיזמין משטרה ואמבולנס – וברח.

זה היה יום חמסין. הדם המשיך לזרום ואני נשארתי בעירנות רק בכוחות מהשם, "אין כוחי ועוצם ידי". הרגשתי שאלו הנשימות האחרונות שלי, שהנשמה עומדת לצאת מהגוף. המשכתי להתפלל עוד תפילה ועוד תפילה. אמרתי לעצמי: "לפחות אצא מהעולם הזה בעל תשובה". כי זה מה שנשאר לאדם – אם הוא עשה תשובה, הוא זכה.

יש קונה עולמו בשעה אחת

לאחר כחצי שעה בשטח, הגיע רכב ובו שני בחורים וילד קטן. בהתחלה הם חשבו שאני משתזף, הם לא קלטו את כל הדם מסביב. כשאמרתי להם שירו בנו, הם נבהלו והזעיקו עזרה. ביקשתי מהם שיחפשו את חברי איתמר, שהיה בתוך המעיין כבר שלושת רבעי שעה.

המשטרה והאמבולנס התקשו למצוא את המקום. בינתיים הגיע השומר של המושב שלנו ודיבר איתי כל הזמן כדי שלא אאבד הכרה. כשהגיע האמבולנס, אפילו עזרתי להם עם האלונקה – בטוח שזה לא היה בכוחותיי, אלא השם יתברך עזר לי.

לפני שהעלו אותי לאמבולנס, ראיתי איך מושים את חברי איתמר מהמים. הוא כבר לא היה בין החיים. התמונה האחרונה שאני זוכר היא הפרצוף שלו – הוא היה כל כך זוהר, ממש האיר כשמש. הוא היה בעל תשובה עשרה חודשים, וזכה לעשות תשובה שלמה. יש קונה עולמו בשעה אחת.

רפואה מעל לדרך הטבע

משם הובהלתי לטיפול נמרץ בבית החולים 'הדסה עין כרם'. עברתי ניתוח שארך כשש שעות, שבו נאלצו להוציא כליה וחלק מהלבלב. הרופאים היו בהלם – הם לא הבינו איך אדם שספג שלושה כדורי תשעה מילימטר ואיבד כל כך הרבה דם במשך שלושת רבעי שעה בשטח, נשאר בחיים. הגעתי לבית החולים ממש בלי דם.

עם ישראל קרע את השמיים בתפילות למעני. ישתבח שמו לעד, כל תפילה ותפילה עלתה לרקיע. היה נס בתוך נס – הרופאים העריכו שאהיה בטיפול נמרץ חודשים ארוכים, אך להפתעתם, בתוך תשעה ימים בלבד יצאתי משם.

כשהעבירו אותי למחלקה הכירורגית, הביאו לי קמע של המקובל הרב מרדכי שרעבי זצ"ל. העבירו את הקמע מעל גופי, על הצוואר ועל מקום הפגיעה בשכם, ועשו עליי תפילות. הפלא ופלא, מיד לאחר מכן הרגשתי ערני ומלא מרץ. אמרתי לרופא שאני מרגיש מצוין ורוצה להשתחרר הביתה. הוא חשב שאני משקר, אבל האמת היא שפשוט הפסקתי להרגיש כאבים.

כוחה של זעקה

בתוך שישה עשר ימים בלבד השתחררתי מבית החולים! הכול בזכות השם יתברך והתפילות של עם ישראל. זה מלמד אותנו שכל מי שיש לו צרה – שיצעק להשם.

"דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב, כה)

מי שיש לו דאגה, שישיח אותה לפני השם בהתבודדות, יפרש את שיחו ויזכה לישועה כהרף עין. בורא עולם הוא כל יכול, ומי שבוכה להשם מכל הלב – נענה, כי שערי דמעה לא ננעלו. כפי שאתם רואים אותי היום, אני פשוט נס מהלך על שניים.

חלק 2 מתוך 4 — שיעור מס' 169

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי) | חלק 3 | חלק 4