פרשת קרח - סוד הפנימיות, הענווה וההתרחקות ממחלוקת

סוד הענווה של משה מול החיצוניות של קרח

המתנגדים על הצדיק בוחרים לדבר עליו דווקא במידה המתוקנת אצלו ביותר, כמו שאמרו עדת קרח למשה ואהרון:

"ומדוע תתנשאו" (במדבר ט"ז, ג')

והכתוב מעיד "והאיש משה עניו מאד". והנראה שהסיבה לכך היא שמשום שהיה ברור למשה שליבו בענווה, לא היה חש להתנהג באופן שייראה גאה ויעורר לומר עליו שמתנשא. כי לא היה אצלו כלל עניין גאות, ולכן לא הייתה ניכרת בעיני ההמון בחינת הענווה שבו.

והכלל שבכל דבר העיקר הוא הפנימיות. ועל קרח נאמר:

"ורקב עצמות קנאה" (משלי י"ד, ל')

"ורקב" בגימטריא "קרח", כי הייתה חסרה לו הפנימיות. משה רבנו ואהרן היו הפנימיות והדעת של בני ישראל, וקרח ועדתו נתדבקו בחיצוניות בלבד, ונראו מעשיהם טובים מאד. אבל אהרן היה נראה איש פשוט, והיה המטה הפורח סימן גלוי לכל, כי פנימיותו דבוקה בשורש.

ועל פי פשוטו יש ללמוד - דרך איש הישר בעבודת הבורא, שככל שעולה למדרגה גבוהה יותר, יודע חשיבות כל דבר קטן. שהרי משה רבנו, שהיה כמה מדרגות למעלה מהם, הבין חביבות בחינת הלוויה שניתן להם מהשם יתברך. אף על פי שזכה לכל אלה המדרגות, חביב בעיניו כל דבר קטן וגדול בעבודת הבורא. והם להיפך, בהתנשאותם זלזלו בשירות שלהם וביקשו יותר.

חקוק או מחוק: ההתעוררות של רות המואביה

אדם יכול להיות חקוק או מחוק. חקוק - התורה חקוקה בלב, כמו שהיא חקוקה אצל תינוק לפני שיוצא לאוויר העולם.

מחוק - כשאדם אין לו התעוררות, כשהוא לא מרים את הראש למעלה, כשהוא לא חושב על ה', כשהוא לא מדבר עם ה', אז הוא הופך למחוק חס ושלום. הדוגמא הכי טובה - נעמי ושתי כלותיה, רות וערפה. ערפה עוזבת את נעמי וחוזרת למולדתה. רות מסמלת את ההתעוררות מלמטה.

היא הלכה אחרי נעמי למרות שזו סימלה את הכישלון, את האובדן. היא איבדה בעל ושני בנים ונשארה ענייה וחסרת כל. אז איך זה שרות בכל זאת הולכת אחריה? היא ראתה את הנועם העליון אצל נעמי. וכך אנחנו. למרות הקשיים, למרות הצמצומים, אנחנו לא נבהלים. ממשיכים הלאה, רוצים את ה', כל מה שאנחנו עושים, זה כדי להתקרב אל ה׳, כדי להרגיש את הנועם.

רות הולכת אל התורה, אל הלוחות, הלוחות החקוקים, כדי שיהיה חקוק על ליבה. כל ימי ספירת העומר אנחנו הולכים מהקליפה של ערפה, אותיות פרעה, ומתקרבים אל רות, אל הלוחות החקוקים בלבנו.

אש המחלוקת: אזהרתו המטלטלת של החפץ חיים

לאחר המהפכה הרוסית בשנת תרס"ח (1908), התכנסו בראדין אנשי ההמון וייסדו חברה קדישא חדשה, כנגד החברה קדישא הקיימת, דבר שהיה עלול להביא למחלוקת גדולה. בשבת, בעת התפילה בבית הכנסת, עלה ה"חפץ חיים" על הבמה, ודיבר אל הציבור:

"אחים! לו היו נותנים לי אלפים רובל כך שאבוא לדרוש, לא הייתי מסכים. אבל כעת אני רואה הכרח לדרוש בפניכם. אני נמצא פה יותר מחמישים שנה, והריני זוכר את כל היהודים שהיו אז בבית הכנסת. ואיפה הם כולם היום? לא נשאר מהם זכר, מלבד המצבות בבית הקברות. רבים מכם עדיין לא היו אז בין הנולדים, ורבים שהיו אז ילדים נמנים היום בין הזקנים.

הלוואי שכולנו נאריך ימים, אבל בסוף הרי כולנו נבוא לשם, ונצטרך למסור דין וחשבון על מה שעשינו כאן. ודעו לכם רבותי, שעניין המחלוקת הוא דבר חמור מאוד, שאף מי שמקיים הרבה מצוות עלול להפסיד אותן בגלל המחלוקת!

ואני בטוח שאם יראו, לאחר מאה ועשרים שנה, את אימת הדין, ינסו להיתפש בכל קש בכדי להינצל, ויאמרו: 'היה בעירנו יהודי בשם חפץ חיים - שחשבו אותי לתלמיד חכם - והוא ראה את הכל ושתק'. לכן, אני מבקש שלא תזכירו את שמי. יש לי חבילה משלי, ואינני יודע איך אעבור את הדין, ואיך אוכל לקבל את אחריותם של אחרים?!".

תוך כדי הדברים פרץ ה"חפץ חיים" בבכי, וכל גופו החל לרעוד מפחד. השומעים נרעשו, וקיבלו עליהם לבטל מיד את החברה החדשה. הם גם קבעו תקנה חדשה למשך שלוש שנים, שלא לקבל דמי קבורה, ולעסוק במצווה זו כראוי לגמילות-חסד של אמת. יהי רצון, שהמחלוקת היחידה שתהיה בינינו תהיה כמחלוקת הלל ושמאי, ולא כמחלוקת קרח וכל עדתו.

למי שייכת האדמה? פסיקתו של ה"אור שמח"

פעם באו אל הגאון "אור שמח" שני אנשים, בכדי לדון לפניו על חלקת אדמה. האחד אומר - כולה שלי, וגם השני אומר - כולה שלי. לזה אין עדים המוכיחים את בעלותו על האדמה, וכן גם לשני לא היו עדים. ניסה הרב לברר של מי החזקה על האדמה ולא הצליח.

לבסוף הציע להם הרב פשרה, שיחלקו ביניהם את אדמת המריבה, אולם שניהם לא הסכימו. מה עשה הרב? אמר להם: "ברצוני לראות את הקרקע שעליה אתם מתדיינים", ומיד נסעו כולם אל המקום. כשהגיעו לשם התכופף הרב, ועשה עצמו כלוחש לקרקע, ואחר הטה את אוזנו לעבר האדמה, כמקשיב לה.

שאלו אותו האנשים: "מה לחשת לקרקע?" אמר להם: "אמרתי לקרקע, שהנה שני האנשים הללו טוענים שאת כולה שלהם, וכל אחד מהם אומר שכולה שלו, ומה את אומרת?". "ומה ענתה האדמה?" שאלו אותו האנשים.

"האדמה אמרה לי" - ענה הגאון "אור שמח" - "שהיא לא של אף אחד מכם, אלא נהפוך הוא - אתם שניכם שלה. ובבוא יום פקודתכם תיקברו באדמה ותהיו שלה..." הבינו השניים את הרמז, והסכימו להתפשר.

קנאה, רוממות, חמדה: המידות שהוציאו את קרח מן העולם

"ויקח קרח בן יצהר..." (במדבר ט"ז, א')

השם "קרח" מוזכר בפרשתנו אחת-עשרה פעמים, ותמיד בכתיב חסר (בלי ו׳). שם זה נדרש על-ידי חכמי ישראל בדרך של נוטריקון (ראשי תיבות) קרח: קנאה, רוממות, חמדה. שכן, קרח לקה בכל שלוש המידות הללו:

א) קנאה ־ קנא בגדולתם ובמעמדם הרם של משה ואהרן.

ב) רוממות - רדף אחרי עטרת המנהיגות בעם, למען הכבוד והרוממות.

ג) חמדה ־ חמד והתאווה לאיצטלה (גלימה) שאינו ראוי לה.

וכבר אמרו חז"ל על שלוש מידות אלו:

"הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד', כ"א).

שפיות מול שיגעון: דביקות מוחלטת בהשם יתברך

בברסלב היה איש משוגע שהיה מסתובב בעיר וצועק תמיד: "לסבא שלי היו אלף זהובים". פעם אחת בשעת סעודה שלישית בעת שהיה מוהרנ"ת דורש בתורה, נכנס המשוגע הזה לבית המדרש של אנ"ש וצעק כדרכו, וכמובן שנעשה רעש בבית המדרש והופרעה הדרשה.

כששמע מוהרנ"ת מה העניין נענה ואמר: "העולם כולם הם משוגעים, וגם אני בכלל, אדם אחד שפוי הכרתי". כי בעל עבירה הוא משוגע, שהרי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וכו'. ונדפסה התורה שנאמרה אז על ידי מוהרנ"ת בהלכות נטילת ידים הלכה ו' אות ל"ז.

כי מה שכלל מוהרנ"ת את עצמו בזה, אף על פי שבוודאי לא הייתה בידו שום עבירה כלל, הוא מחמת שכל נטייה ולו הקלה ביותר אל העולם הזה ודמיונותיו הרי הוא כבר בכלל שיגעון ורוח שטות ממש. וכמו שמובא בדברי רבינו בשם הבעש"ט על פסוק "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", שתיכף שסרתם ולו כחוט השערה מהשם יתברך, הרי מיד כבר ועבדתם אלהים אחרים.

ולכן החזיק מוהרנ"ת גם את עצמו כמשוגע ממש, מאחר שמצא בעצמו נטיות רבות כאלו, כידוע מעוצם דקדוקו על עצמו, עד שאפילו בעת הסתלקותו שאמר "אני יכול לתת דין וחשבון על כל ימי חיי", גם הוסיף ואמר: "אלא שאיני יודע אם יצאתי ידי חובת התמימות והפשיטות של רבינו".

ואחרי כל זאת אמר מוהרנ"ת: "אדם שפוי אחד הכרתי". כי רבינו הקדוש חי חיים שאין בהם שום נטייה מדרכי ה', שום הסתכלות כלל בעולם, שום דיבור בהבלי העולם, שום תנועה בידיו בענייני העולם הזה - כלל כלל לא. כי כל חייו היו מסכת אחת מוצקה של דביקות אין סופית בהשם יתברך בלא הפסק כלל.

ואנחנו? כך אמר לנו ר' לוי יצחק בנדר ז"ל - אנחנו: "לרגעים תבחננו". אנחנו נבחנים בכל רגע שנזכרים בה', אם משכנו עצמנו אליו אפילו במשהו, האם עשינו עם זה איזה מעשה של קדושה, האם אמרנו איזה מילה לפניו יתברך, האם אמרנו "אוי" על כל פנים. כי על ידי זה זוכים גם אנו להמשיך עלינו כל אחד כפי התגברותו בכל רגע של מבחן.

משקלות היצר הרע: ניסיון העושר ומצוות המעשר

אברך למדן גדול וירא-שמים, שהיה עני מרוד עד פת לחם, למד בישיבתו של החפץ-חיים. לעיתים קרובות נהג האברך לספר לרבו על מצוקתו הכלכלית ולבקש ממנו להתפלל למענו כי הקב”ה ישלח לו את הברכה כדי שייחלץ מעוניו. “אם אזכה שהקב”ה ירחיב לי, אקפיד הקפדה יתרה על קיום מצוות מעשר”, נהג להתחייב בכל פעם ששוחח בעניין זה עם רבו.

“מי אני ומה אני?”, היה משיב לו החפץ-חיים בענווה, “עליך להפנות את תפילותיך אל הקב”ה בעצמו ולבקש את רחמיו, מעומק ליבך. אולם ראה הוזהרת – אם אמנם תזכה ותפילתך תיענה, יהיה עליך לשמור את מוצא פיך ולהקפיד בתכלית על קיום מצוות מעשר. ‘אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט’, ואוי לו לאדם המזלזל בדברים כגון אלה”.

חלפו הימים, האברך החל לשלוח את ידו במסחר, וה’ שלח ברכה במעשי ידיו. אט-אט הרחיב את עסקיו, ובתוך כמה שנים הצליח לטפס במעלות ההצלחה עד שהפך מעני מרוד לסוחר גדול ועשיר. בתחילה הקפיד להפריש מעשר מהכנסותיו כפי שהתחייב בימי עוניו, אולם כשעלה לגדולה ונתעשר, יצר הממון עמד לנגד עיניו והוא לא עמד בניסיון וכמו שכח את הבטחתו.

ידיו נעשו קפוצות. לא זו בלבד שנמנע ממתן מעשר, הוא אף נמנע בעקביות מהשתתפות בכל עניין של צדקה. הגיעו הדברים לאוזניו של החפץ-חיים, ששמע על השינוי שחל בתלמידו וליבו נחמץ בקרבו. אף-על-פי-כן בחר להחריש בינתיים ולהמתין לשעת כושר.

היה זה בעת ביקורו של החפץ-חיים במוסקבה, שאליה נסע בענייני ישיבתו. כל נכבדי העיר באו לאכסניה שבה התארח, כדי לקבל את פניו ולהחליף עמו ברכת שלום. בין המכובדים היה גם תלמידו לשעבר, העני שהפך לגביר גדול, שכגודל עושרו כן גודל קמצנותו. שמח התלמיד לשעבר שמחה גדולה על ההזדמנות להיפגש עם רבו. גם החפץ-חיים האיר לו פנים.

עם תום קבלת הפנים נפנו המכובדים לדרכם אך העשיר הקמצן נשאר בחדר. כשנותרו רק הוא ורבו, ביחידות, פרץ העשיר בבכי. “מורי ורבי, חולה אני במחלה קשה ואנושה ואינני יכול לעזור לעצמי!”, ייבב ובכה בכי קורע לב. “מהי מחלתך הקשה?”, שאל החפץ-חיים בדאגה עמוקה.

“ידיי קפוצות, כאילו ננעלו במנעול, ואינני יכול לפותחן”, ענה העשיר. “אמנם זוכר אני היטב את התחייבותי להפריש מעשר מכל אשר יהיה לי, אולם עתה, לאחר שזכיתי בממון רב, אינני מסוגל לקיים את מוצא פי. השטן כאילו השתלט עליי ואינו מניח לי לתת צדקה”.

הרהר החפץ-חיים דקה ארוכה ולבסוף פתח את פיו ואמר: “הקשב ואספר לך סיפור. יהודי כפרי נסע פעם אחת בערב החג אל העיר, לקנות את צורכי החג. נכנס לחנות שרגיל היה לקנות בה וביקש מהחנווני קמח במשקל במחיר רובל כסף. אמר לו החנווני, ‘הטרח עצמך ידידי, פתח את שקך ומלא בו קמח כפי הדרוש לך, ואני אניח משקולות על המאזניים’.

“שמע הכפרי כי הלה מבקש ממנו למלא בעצמו את שק הקמח. נטל שק גדול ומילא אותו במידה גדושה. החנווני עשה את עצמו כאינו רואה. עמד והמתין לכפרי עד שיסיים את מלאכתו. משהגיע רגע התשלום, הוציא הכפרי רובל כסף אחד והושיטו לחנווני. אמר לו החנווני, ‘הרי מילאת קמח מלוא השק, ומחירו חמישה רובלים; כיצד רצונך לשלם לי רק רובל אחד?’.

“השיב לו הכפרי בתמיהה משלו: ‘הרי אני ביקשתיך בתחילה קמח ברובל אחד, ואתה הוא שהצעת כי אמלא בעצמי את שקי. עמדתי אפוא ומילאתי ואתה שתקת. הנה אפוא מה שלקחתי ברובל אחד, ומה לך כי תדרוש עכשיו חמישה רובלים?’.

“הביט בו החנווני בהשתאות ובתרעומת. ‘סבור הייתי’, ענה לכפרי, ‘כי שינית את דעתך והחלטת לבסוף לקחת יותר קמח משביקשת בתחילה, ועל-כן החרשתי והוספתי עוד ועוד אבני-משקל. אולם אתה, מה חשבת לך? וכי סבור היית שאני אוסיף אבני-משקל ואתה תמלא מן הקמח בלי מידה, והכול בתמורה לרובל אחד?!’.

הקשיב העשיר הקמצן לסיפור בקשב רב, ואף-על-פי שתלמיד-חכם היה, התקשה לרדת לסוף דעת רבו. הביט בו החפץ-חיים במבט רחום והחל מפרש: “סיפור זה אינו אלא משל, והנמשל הוא אתה ומה שאירע לך. הנמשל לקמח הוא העושר הרב שהשפיעו לך משמים. הנמשל לאבני-המשקל הוא היצר-הרע הניתן לאדם ככל שמתעצם ורב עושרו.

“עכשיו שואל אני אותך – מה חשבת לעצמך: שמצד אחד ישפיעו לך רוב טובה וברכה ומצד שני יישאר היצר-הרע שלך כפי שהיה בימי עונייך?! טעות בידך! לכל דבר יש מחיר, ועליך להתמודד איתו בגבורה. לא, עלול החנווני חלילה לקחת ממך את שק הקמח המלא”...

חדרו הדברים ללב העשיר. מאותו יום ואילך התפלל לפני בורא עולם שייתן לו את הכלים הראויים למתנת העושר. הוא חזר בתשובה והחל לקיים את התחייבותו הישנה – להפריש לצדקה מעשר מכל אשר לו ועוד הוסיף במתן צדקות.

עניין בהלכה: האם מותר לרופא מנתח לעשן בשבת למען הצלחת הניתוח?

(תשובה מאת הרה"ג יצחק זילברשטיין)

שאלה:

להלן מברק שנשלח אל הרב שליט"א מאת מנתח בכיר, ובו שאלה חמורה ביותר בדיני נפשות ופיקוח נפש:

"פעמים רבות קורה, שאני צריך לערוך ניתוח לחולה מסוכן בשבת קודש. והנה, מרגיש אני בעצמי, שאם אעשן סיגריה לפני הניתוח (כפי שרגיל אני בימות החול) אנתח יותר טוב, ותוצאות הניתוח יהיו מוצלחות יותר בס״ד. שאלתי אפוא היא, האם מותר לי לעשן בשבת לפני הניתוח? יורנו רבינו, ושכרו כפול מן השמים!"

תשובה:

השיב מו״ר שליט״א: שמענו מהגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ״ל, שפקפק בדבר להתיר את העישון למנתח, והסביר דבריו כך: כל נשימה ונשיפה מסיגריה ביום השבת אסורה, וקשה להעריך את מספר הנשיפות הנצרכות לרופא כדי שיוכל לנתח יותר טוב, וממילא יש לחוש שיעשן יותר מהצורך, ומאחר ולא קיים מודד מדויק לשקול את הנצרך, לכן קשה להתיר. (והוסיף מו״ר להביא לדבריו ראיה מדברי החתם סופר באבן העזר סי' פ׳יב, יעו״ש).

וכן מורי חמי, מרן הגרי״ש אלישיב שליט״א, אמר שאין להתיר לרופא לעשן ביום השבת בגלל טענת ׳פיקוח נפש׳. ואף עלי פי שהעישון הוא צורך גדול לרגילים ומכורים לו, ובימי השואה היו כאלו שהחליפו את פת לחמם בסיגריה, בכל זאת בשעת חירום אדם אוגר כוחות נפש, ומוציא מהכוח אל הפועל משאבים פנימיים שלא קיימים אצלו בזמנים כתיקונם.

הגע עצמך: רופא הזקוק לנתח את בנו יחידו אהוב נפשו, ואין ברשותו סיגריה, האם לא ינתח אותו במיטב כישוריו בלעדי העישון?! וכי לא יוכל להתגבר על הרגלו כדי להתאמץ בכל נימי הנפש שהניתוח יצליח?! הווי אומר, שרופא היודע את האחריות העומדת לפניו, יעשה מלאכתו נאמנה גם בלי עישון, ולכן אין מקום להתיר לו את העישון בשבת.

וסיים מו״ר: דברים אלו אמורים ברופא המלא רחמים העושה עבודתו בדחילו ורחימו. אך רופא קל דעת הניגש לניתוח כדבר שגרתי, ואינו מרגיש את חיי האדם התלויים בו, יתכן שהעישון מותר לו. וההכרעה היא ביד הרופא, לשקול כמה נחוץ לו לעשן כדי שהניתוח יצליח ביותר!

(אין בדברים אלה, להורות הלכה למעשה)