פרשת עקב - סוד הריקוד והמתקת הדינים

סוד הריקוד והשמחה

"והיה עקב תשמעון"

אומר רש"י: "אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ושמר ה' אלקיך לך את הברית, ישמור לך הבטחתו". ובליקוטי מוהר"ן מבואר בתורה קס"ט, "והיה עקב תשמעון" – והיה – לשון שמחה (מדרש רבה נשא י"ג), עקב תשמעון - שהעקביים ישמעו את השמחה. שמרמז על המצוות התלויות בעקב - ברגלים, שהם ריקודים ושמחה.

אומר רבי אברהם ב"ר נחמן (בעל "ביאור הליקוטים"), שהרי הכלל שכל דבר שלומדים בליקוטי מוהר"ן, זה צריך להיות מחובר עם פשט רש"י. ולכן הוא מיישב את ליקוטי מוהר"ן עם פשט רש"י.

מסביר רבי אברהם ב"ר נחמן, מה שרש"י אומר שכל הקללות וכל הדינים באים על מצוות שאדם דש בעקביו, הכוונה, שאין לך מצוות שאדם דש ומזלזל בהם, כמו מצוות התלויות בעקב - (ברגלים), שזה מצוות הריקודים והשמחה. ולכן בפרשת התוכחה ב"כי תבוא", התורה תולה את כל הקללות "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל".

כי באמת כשיש הרבה דינים על האדם, אז הדמים יורדים לרגלים, ואז הרגלים כבדות, מחמת הדמים שנתפשטו לשם. כשהרגלים כבדות, לא רוצות לרקוד, זה מראה על הדינים שאדם שרוי בהם. כי אדם שיש עליו דינים, אז הנשמה שלו מרגישה את הדינים, וזה גורם שכל הדמים יורדים לרגלים, והרגלים נהיות לו כבדות.

אדם חושב שזה שהוא לא רוקד, זה הבחירה שלו, אין לי חשק לרקוד, זה לא מכובד לרקוד, ריקוד זה טוב לילדים, זה טוב לבחורים... הסיבה האמיתית לכך שאין לאדם חשק לרקוד, זה רק בגלל שיש עליו כאלה דינים קשים, שנלקח לו החשק מהריקוד והשמחה.

גאוות המונע עצמו משמחה

ואומר הרמב"ם הלכות לולב (פרק שמיני הלכה ט"ו):

"וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר: ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב''. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה... ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר ''והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'' וגו'."

אומר הרמב"ם, ומי שמונע עצמו משמחה של מצווה, ראוי להיפרע ממנו. "כל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו" - מי שלא רוצה לרקוד בשמחה של מצווה, הוא פשוט בעל גאווה. מי שלא רוקד ולא שמח בריקודים, ולא מרגיש את הצורך לרקוד, חושב שהוא אדם חשוב, הוא חוטא ושוטה.

גם חוטא וגם שוטה. הוא חוטא, כי הוא לא מכבד את ה'. והוא גם שוטה, כי נותנים לו כזו מרגלית, כזה יהלום כאלה ריקודים, שהוא יכול להמתיק על ידי הריקודים את כל הדינים שעליו, והוא לא מנצל את זה.

ניצוץ משיח והמתקת הדינים

ומביאה הגמרא (סנהדרין צ"ד), שביקש הקב"ה לעשות את חזקיה מלך יהודה משיח, אבל הוא לא זכה מכיוון שלא אמר שירה. אם אדם רוצה לזכות לניצוץ של משיח, אז אחרי לימוד תורה, ובשמחה של מצווה וכו', הוא צריך לשיר לנגן ולרקוד. כל פעם שהוא רוקד, שר ומנגן, אז עוד ניצוץ מתעבר בו. כי בכל רגע שאדם משמח את כולם, רוקד ושר, אז הניצוץ של משיח הולך וגדל אצלו.

הרבי אומר בליקוטי מוהר"ן (תורה ע"ח), שאין לך אדם שאין לו ניצוץ של משיח. "ויתן עוז למלכו, וירם קרן משיחו", כשתתן עוז וכח לספירת המלכות, אז -"וירם קרן משיחו" - תגדיל את ניצוץ משיח שבך. תאיר פנים לכל אחד, תשמח, תבוא הביתה בשמחה.

כי אם אדם בא הביתה בשמחה, עם חיוכים, עם שירים, אז זה ישפיע על האשה שהיא תלך בקדושה ובצניעות. הילדים יראו שהאבא בשמחה, הם לא יתקלקלו. אבל אם הם רואים שהאבא עצוב, אז הילד אומר, מה אני צריך להיות בבית העצוב הזה? יש לי חברים שמחים, רוקדים... אז הוא מחפש את השמחה בחוץ.

לכן לפני שאתה מגיע הביתה, תשב חמש דקות על איזה ספסל ותנוח טיפה, לא להכנס בהול, עם כל הרעש, עם כל העצבים, תכנס שמח הביתה. אולי אשתך שבורה, וצריך לעודד אותה, אולי נפל הילד וצריך לשמח אותו. הילד רואה שהאבא לא שמח, האמא לא שמחה, הוא לא מוכן לעצבות של אבא ואמא. עכשיו הוא מתחיל את החיים שלו, הוא מחפש שמחה, הוא רוצה שמחה.

להכריח את עצמו לרקוד

למה לאדם יש כל כך הרבה אויבים? כי הוא לא רוקד, הוא לא שר. אדם למד, הוא מלא גאווה, התפלל, הוא מלא גאווה. מתי אדם מקבל את הענווה? דווקא בריקוד. לכן אנשים לא אוהבים לרקוד, כי הריקוד זה השפלה.

כל עוד שאדם צעיר, אז יש לו מרץ, הוא יכול לרקוד. מה זה המרץ הזה? כשתינוק נולד ויורד מגן עדן, אז מעוברים בו רבבות מלאכים. לכן הוא הכי הרבה רוקד, הכי הרבה קופץ, הכי הרבה שמח. כשהתינוק מחייך, אז כולם מסביבו מחייכים ושמחים, וזה מחמת המלאכים הנ"ל. עד גיל 20, יש לו עוד איזה חשק, מרץ לרקוד, כי עוד מעוברים בו קצת מלאכים. אבל בגיל 20, המלאכים כבר התנתקו, עזבו אותו. ולכן הוא לא יכול לרקוד, לא יכול לשמוח.

אז עכשיו בגיל 20 אומרים לו, תכריח את עצמך לרקוד ולשמוח, אז יכנסו בך בחזרה כל המלאכים. כי ברגע שמקפיצים את הרגלים, מבטלים כל הגזרות והדינים. יש עליך גזרה של חובות, הולכים לקחת לך את הדירה, אין לך שידוך - אז תקפיץ את הרגלים, תרקוד בכח, תשמח בכח, תשבור את הדין, תמתיק את הדין.

וכשאדם רוקד, מפזז ומכרכר, אז כולם צוחקים עליו. וכשכולם צוחקים, נמתקים כל הדינים. כי ברגע שמתחילים לצחוק על האדם בארץ, ואומרים עליו, תראו את השוטה הזה, אז בשמים גם צוחקים. כל המקטרגים צוחקים עליו ומחשיבים אותו לשוטה, ולכן לא דנים אותו. ועל ידי זה נעשה המתקת הדינים. ולכן צריך להמשיך לרקוד, לא להפסיק, עד שמישהו יצחק, מישהו יחייך, ועל ידי זה יהיה המתקת הדינים.

פני מלך: מדרגת "יחידה"

המדרגה הגבוהה ביותר בנשמה נקראת "יחידה", ויחידה פרושה שהיא מיוחדת – מחוברת עם קודשא בריך הוא, כלומר שהרצון האלוקי זה הרצון שלה, אין הבדל ביניהם. יחידה זה יחוד, זה חיבור. כמו שהשכינה מיוחדת עם קודשא בריך הוא, כך גם הנשמה מיוחדת עם קודשא בריך הוא.

הצדיקים זוכים לדרגת יחידה, שבעצם אין להם שום רצון בעולם, רק רצון ה'. לא שהם רוצים שה' יעשה את הרצון שלהם, הם בכלל כבר לגמרי לגמרי לא שייכים לעצמם. וזאת נקראת מדרגת יחידה.

יש כזה מאמר בעולם החסידות, שהבעל שם טוב עשה עליית נשמה, ועלה להיכלו של משיח, ושאל אותו "אימתי יבוא מר?". אז הוא אמר לו, מתי שיפוצו מעיינותיך חוצה, אז אני אגיע. כלומר, שאם תצליח להביא כל יהודי הכי פשוט למדרגה שאתה נמצא בה שהיא מדרגת יחידה, אז אני אגיע. כי לכל יהודי יש יחידה. לכל יהודי יש את כל המדרגות, רק שהם בתרדמה. ועל ידי הדיבורים שלך, על ידי אור החסידות, תעורר אצל כל יהודי את מדרגת היחידה שלו. עד שאפילו יהודי הכי פשוט ירצה להתחבר עם הרצון האלוקי ולא עם רצון עצמו.

פרפראות התורה

"ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שאל מעמך..." (י׳, י"ב)

לפי חכמי המסורה, מצוי הביטוי ״ועתה ישראל״ פעמיים בלבד בכל התורה כולה: בפרשת ״ואתחנן״, שם נאמר:

״ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים, אשר אנכי מלמד אתכם לעשות״.

וכן מופיע הביטוי בפרשתנו, פרשת ״עקב״:

״ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שאל מעמך, כי אם ליראה את ה׳ אלהיך...״.

העיר בענין זה האדמו״ר רבי אליעזר צבי מקומרנה: בסדר זה של הפסוקים, הפותחים בקריאה ״ועתה ישראל״, מצוי רמז כלפי כמה וכמה קלי־דעת, הנאחזים בפסוק המובא בפרשתנו, ומטעים את הבריות, שאין כל חשיבות במצוות מעשיות, ואפשר לצאת ידי חובה כלפי שמים על־ידי עבודה בלב בלבד - כי הקב״ה ״לבא בעי״ (ה' מבקש לב טהור ונכון של האדם - סנהדרין קו׳, עב׳).

משום כך הקדימה התורה את הפסוק ״ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים״. ובכך באה התורה להורות לכל אדם בישראל, שבראש ובראשונה יש לקיים את כל מצוות התורה בשלמות. ורק על־ידי קיום המצוות המעשיות, אפשר יהיה להגיע למדרגה של יראה ואהבת ה׳ ־ מה שקרוי בפי הבריות ״עבודה שבלב".

"השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך" (ח', י"א)

פעם אחת בא "היהודי הקדוש" זצ"ל אצל הרבי הקדוש מלובלין זצ"ל ומצאו איך שהתאנח מאד. שאל לו על מה הוא מתאנח, ואמר לו איך שעבר על הלאו "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך" ששכח רגע אחת.

ואמר לו היהודי זצ"ל, הלא מצינו (פאה ו', ד') שהדין שעומר של סאתיים אינו שכחה אף על פי ששכחו. והטעם, שעתיד לזכרו לאחר זמן. כן הכא גם כן אינו עובר הלאו, הואיל שעתיד לזכור בה'.

"ואהבתם את הגר" (י', י"ט)

ישראל הם גוי אחד בארץ, שעל ידם עיקר כלליות כל הפעולות משתנות באחד הפשוט (ליקוטי תורה ב'), ונפשות ישראל כל מה שמתרבין יותר נכללין ביותר באחדות הפשוט.

וזהו גודל מעלת הגר שמתגייר שהזהירה התורה עליו לקרבו ולאהבו, כל שכן "ואהבתם את הגר", כי זה יקר מאד אצל השם יתברך, כשנכללין פעולות משתנות באחדות הפשוט. וכל מה שהפעולה משונה ורחוקה ביותר, כשזוכה להתגבר ולכלול באחדות הפשוט הוא יקר ביותר, כי זהו רצונו יתברך שדייקא על ידי הפעולות משונות הרחוקות מאד יתגלה אחדות הפשוט. (ליקוטי הלכות, פריקה וטעינה ד', ג')

"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (ח', ג')

היינו שעיקר החיות ממוצא פי ה', שנמשך החיות מחי החיים על ידי הברכה שהוא בחינת מוצא פי ה'. כי באתערותא דלתתא אתער לעילא, וכשאנו מברכין הברכה בפינו, אזי נתעורר פי ה' כביכול להמשיך החיות על ידי הדיבור. (ליקוטי הלכות הכשר כלים ג', א')

סיפורים לפרשה

״ועצר את השמים ולא יהיה מטר״

מעשה שהיה בשנת בצורת קשה. השמים היו קשים כברזל, ולא הורידו אפילו טיפה אחת של מים. מה עשו ישראל? הכריזו תעניות ציבור, ופנו בתפילות ובתחנונים אל השוכן במרומים, שיוריד להם גשמי ברכה ונדבה - אולם לא נענו.

ראה הצדיק רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש״ט) בבית מדרשו איש אחד, מפשוטי העם, שהיה קורא פרשיות ״שמע״ בדבקות רבה, וכשהגיע לפסוק - "ועצר את השמים ולא יהיה מטר״ - אמר אותו האיש פסוק זה בכוונה גדולה ובקול בכי וזעקה.

לאחר התפילה, ניגש הבעש׳׳ט אל אותו יהודי פשוט, ושאל אותו: "אילו כוונות כיוונת, כשאמרת את הפסוק ׳ועצר את השמים ולא יהיה מטר״?". השיב האיש לבעש״ט, ואמר לו: ״רבנו, כוונתי כוונה פשוטה וישרה: ביקשתי בכל לבי, שה׳ יתברך יעצור את השמים ויסחט אותם, כפי שעוצרים וסוחטים ענבים או זיתים, ואז ׳...לא יהיה מטר' ־ למעלה בשמים, אלא הכל ירד למטה על הארץ...".

טפח הבעש״ט על כתפו של אותו יהודי פשוט, וקרא במאור פנים: ״אכן כיוונת בתפילותך כוונות אמיתיות, וראוי להם, לגשמים, שירדו על פני הארץ - בזכות תפילתך הזכה, שנבעה מעמקי הלב...״.

׳׳וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך"

דוקטור אורלין, מנהל בנק הדם של בתי החולים "מעיני הישועה" ו״השרון״, התגורר עד לפני כמה שנים בקליפורניה, והכיר שם רופאים רבים, ובהם יהודים דתיים, וגם שאינם כאלה. לפני כמה שנים, נסעו הוא ואשתו לביקור בקליפורניה, והחליטו להביא מתנה לשלושה מחבריהם שם, רופאים יהודים בכירים.

הפעם בחר ד״ר אורלין במזוזות מהודרות. הוא רכש את המזוזות המהודרות ביותר כאשר אפילו המחיר, שבעים דולר למזוזה, לא הרתיע אותו. בבואו לארה״ב, לפני שהחל בעסקיו ובסידור ענייניו הפרטיים, ניגש אל הרופאים, ולאחר דרישה בשלומם, הגיש להם את השי ־ מזוזה מהודרת, שהיתה מונחת בנרתיק מפואר ביותר.

הרופא הראשון התייחס למזוזה בזלזול רב, והחזיר לד״ר אורלין את המתנה. ״אינני מעוניין במתנות כאלה" - אמר בבוז. השני אמנם לא הראה יחס כה מחפיר למראה המתנה, אך סירב לקבוע אותה בפתח ביתו. הרופא השלישי הודה לד״ר אורלין, נשק את המזוזה בחום רב, וקבעה בפתח ביתו.

לאחר שבועיים פקדה את קליפורניה סערת הוריקן נוראה, שכמוה לא התרחשה שם מזה שנים רבות, ואשר הרסה מרחבים עצומים במדינה הענקית. וראה זה פלא. למרות ששלושת הרופאים מתגוררים האחד ליד השני, ברדיוס של מטרים ספורים זה מזה, נזקי הסערה היו שונים בתכלית בין האחד למשנהו:

הרופא הראשון, שהפגין יחס בוטה כלפי המזוזה, איבד את ביתו לחלוטין. ביתו של הרופא השני נפגע אף הוא - אך יחסית למה שקרה בבית עמיתו הראשון הוא יצא בנס. ואילו הרופא השלישי, ששמח על המזוזה כמוצא שלל רב, וקבעה בברכה בפתח ביתו - יצא ללא כל פגע ברכושו...!