סוד חתימת הצדיקים בראש השנה וגורל העם

שיעור מס' 497 | יום ג' פר' נצבים וילך, י"ט אלול תשס"ו - שיעור כללי חלק ב'

על פי תורת הסוד, הצדיקים הגמורים נחתמים לחיים כבר ביומו הראשון של ראש השנה. אולם, הרב מסביר מדוע חתימה זו אינה מגנה עליהם מייסורים כאשר העם הפשוט שרוי בצרה, כפי שבא לידי ביטוי בתלאותיהם של גדולי ישראל בתקופת השואה.

על פי המבואר ב'שער הכוונות', שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים. מכאן אנו למדים שישנה חתימה כבר בראש השנה. לכן, עלינו לבקש: "תיזכר ותיכתב ותיחתם בספרן של צדיקים אמיתיים".

רבנו נחמן מברסלב אומר שהוא כבר מעביר את מי שבא אליו לאומן בלילה הראשון של ראש השנה. כל הצדיקים האמיתיים – הבעל שם טוב, האר"י הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי – כבר גומרים את התיקון של אנשיהם בראש השנה. מי ששייך לרשב"י ולומד זוהר, רשב"י מעביר אותו; מי שלומד 'עץ חיים', האריז"ל מעביר אותו; ומי שלומד 'ליקוטי מוהר"ן', הרבי מעביר אותו.

שלושת זמני החתימה

"כי ג' זמנים הם שבהם האדם נידון: בראש השנה, בנעילת יום כיפור ובליל הושענא רבה".

הבינונים נכתבים בראש השנה ונחתמים ביום הכיפורים, ולכן בראש השנה אומרים "כתבנו לחיים", ובנעילה אומרים "חתמנו לחיים". החותם השלישי והסופי, שבו נחתמים גם הרשעים הגמורים, ניתן בהושענא רבה. אולם, הצדיקים הגמורים נחתמים לחיים כבר ביום הראשון של ראש השנה, למרות שזהו יום של "דינא קשיא" (דין קשה) שאסור לדבר בו דיבורי חול.

אולם, כאן מתגלה יסוד עצום: כל עוד העם הפשוט לא נחתם לחיים טובים, חתימתם של הצדיקים אינה מועילה להם להינצל מצוקת הכלל. אם חלילה ישנה גזירה על העם, כגון מלחמה או שואה, גם הצדיקים האמיתיים ייאלצו לסבול ולברוח יחד עם כולם.

תלאות הצדיקים בשנות הזעם

ראינו זאת בחוש בתקופת השואה. צדיקים נוראים וענקי עולם, כמו ה'אמרי אמת' מגור, הרבי מאמשינוב והרב מטשעבין, עברו תלאות נוראות. הם נאלצו לברוח, לנסוע שבועות ארוכים ברכבות ובאוניות רעועות שהמים הגיעו עד לסיפון שלהן, עד שהגיעו לשנחאי. שם הם חיו בתנאים קשים מנשוא, בחום של 45 מעלות, ממש כמו בתוך תנור, ללא בגדים וללא תנאים בסיסיים.

מסופר כי כאשר פרצה המלחמה, שהו הרבי מאמשינוב והרב מטשעבין בעיירת הנופש אוסטרובצה. זה היה בדיוק בראש השנה של שנת ת"ש. בו ביום הם קיבלו החלטה שחייבים לברוח מיד. הרבי מאמשינוב פגש את הרב מטשעבין ושאל אותו: "תגיד לי, כבר תקעת בשופר?". ענה לו הרב מטשעבין: "אני תקעתי בשופר מיד בעלות השחר! אני לא מחכה לנס. כבר סיימתי תפילת שחרית, אני הולך להגיד מוסף ומתחיל לברוח". ואכן, כל אחד מהם ברח לדרכו – האמשינובער הצליח להגיע לשנחאי, והטשעבינער הגיע לסיביר ולטשקנט.

לברוח עם הגמרא

גם במלחמת העולם הראשונה, צדיקים כמו ר' חיים מבריסק נאלצו לברוח מעיר לעיר במשך ארבע שנים. ר' חיים היה מאיר כשמש, הוא כלל לא הסתכל בעיתונים ולא ידע היכן נמצאים הגרמנים. שום דבר מהוויות העולם לא עניין אותו, הוא רק ידע שצריכים לברוח, והמשיך ללכת עם הגמרא שלו.

המסקנה העולה מכך היא ברורה: אם אין את החותם של העם הפשוט, לא יעזור החותם של הצדיקים. אמנם הצדיקים יעברו את המלחמה ויישארו בחיים, אך אלו אינם חיים של מנוחה, אלא חיי נדודים, בריחה וייסורים ביערות וברחובות. לכן, עיקר העבודה בראש השנה היא לבקש רחמים שכל עם ישראל, עד אחרון האנשים הפשוטים, ייחתמו לחיים טובים ולשלום.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 497

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2