פרשת כי תצא - כוחה של השמחה לנצח את עמלק

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (דברים כה, יז-יט)

סוד השמחה ומחיית עמלק

על ידי שמחה ניצולים מכל החטאים. שמחה זה אותיות שמ'ח'ה' (כוכבי אור, ששון ושמחה), שע"י השמחה מוחים את עמלק, מוחים את העבירות, וע"י השמחה יוצאים מכל העבירות שבעולם. ידוע שצריך האדם להיזהר מאוד להיות בשמחה תמיד, כי ברגע שיש טיפת עצבות, מחמת עבירה או דאגת הפרנסה וכו', אז אדם עשוי ליפול לחטא יותר גדול מחמת העצבות.

יש אנשים שהתענוג הכי גדול אצלם זה העצבות. כל החיים שלהם הם בתוך עצבות, ואם אתה טיפה מנסה לשמח אותם אז אתה פשוט מרגיז אותם, כי הם לא טעמו טעם של שמחה בחיים שלהם.

"והכלל שצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד, כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא ייסורים. על כן צריך להכריח את עצמו, בכח גדול להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן, כד' תנינא).

המלחמה בעצבות דורשת מסירות נפש

אדם נכנס לעצבות בשביל להשכיח את כל הייסורים שעוברים עליו. העצבות מכניסה אותו למין מרה שחורה, מרדימה לו את המחשבה ומשתקת לו את החושים. עצבות זה סם מרדים שנותן "שקט" ו"שלווה", אבל זה רק דמיון. להיפך - העצבות היא רק מגבירה את הייסורים ומגדילה אותם.

לכן עיקר העבודה של האדם זה המלחמה עם העצבות, ולזה צריך מסירות נפש, לא לתת אף פעם לעצבות להשתלט. אומר ר' נתן: להילחם בייאוש צריך מסירות נפש. השמחה לא באה ככה סתם, השמחה זה הכי קשה מכל הדברים, והמניעות הכי גדולות זה על השמחה. כל מה שהשטן נלחם זה רק בשמחה. כל המלחמה שלא תהיה שמח, זה מעשה השטן.

כל אחד עובר עליו עלבונות וביזיונות, הרפתקאות בגוף ונפש. יש הרבה סיבות להיות בעצבות, וזה הטבע של האדם להיות בעצבות, אבל עם שמחה אפשר הכל לסדר. אם אדם רוקד ושר לה', אז כל השפע מגיע אליו. אין שום סיבה להיות בעצבות, לכל אחד יש שכל אדיר, כל אחד יכול להגיע לכל הדברים שבעולם, רק אדם צריך לצאת מכל העצבויות. עם שמחה זוכים להפוך את הירידה לעלייה, להמתקת כל הדינים ולכל הישועות.

להכניע את קליפת עמלק

עיקר קטרוגו והתגרותו של המן-עמלק הוא על השמחה. הוא לא יכל לסבול את השמחה של עם ישראל, שהם רוקדים, שמחים ושרים בחגים ובשבתות. מה זה שבת? שבת זה שמחה וריקודים! שישה ימים קיבלת אוכל, ברוך ה' אתה לא חולה - תתחיל לרקוד ולשמוח. אשתך בריאה - תתחיל לרקוד ולשמוח. יש לך ילדים? תתחיל לרקוד ולשמוח. עוד אין לך ילדים? בזכות השמחה והריקודים יהיו לך ילדים. עוד אין לך שידוך? בזכות השמחה יהיה לך שידוך.

מגיע שבת, צריך לשבת עם הילדים לשמוח איתם, ולשיר איתם בהתלהבות וחשק. לא להגיד: "אני מסכן, אני מיואש, קשה לי לשמוח". מה זה קשה לי לשמוח? לכולם קשה לשמוח, צריך מסירות נפש להגיע לשמחה. ע"י השמחה אדם מכניע את כל הקליפות ונטהר מכל הטומאות, ע"י השמחה אפשר לרפאות את כל המחלות שבעולם.

אדם רואה שהוא נכשל, שהגוף התגבר עליו, שעמלק התגבר עליו ורוצה להפילו בעצבות ומרה שחורה - אף על פי כן אסור לו ליפול בדעתו. הוא צריך מיד לחפש חברים, לרקוד איתם, לשמוח איתם, להגיד תהילים, לחפש כל מיני עצות איך להיות שמח. אדם צריך לדעת שהעבירות לא שייכות לנשמה שלו. הנשמה תמיד צדיקה, תמיד טהורה, תמיד קדושה. כל מה שאדם נופל לחטאים, זה מחמת שהוא לא מספיק שמח.

למצוא את הנקודות הטובות

לכן אסור ליפול בדעתו משום דבר בעולם, משום חטא שבעולם. אם נכשלת באיזו עבירה, תעשה תשובה... תתחיל לשמוח, לשיר, לנגן, להגיד תהילים. העיקר לא ליפול בעצבות, כי זו המלחמה בין הנשמה לעמלק – היצר הרע שרוצה להפיל אותך לעצבות. זה לא שנהיית רשע ח"ו, אלא זה קרב בין הנשמה האלוקית לעמלק, וצריך להמשיך הלאה את הקרב עם שמחה, שירים ונקודות טובות.

"ועל כן ע"י שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות... עי"ז נעשים ניגונים ואזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה'" (ליקוטי מוהר"ן, רפ"ב).

כי עמלק רוצה להשכיח מהאדם את הנקודות הטובות שלו. המלחמה של עמלק היא בכל אחד, להגיד לו: "אתה כבר לא שווה, אין לך שום טוב". אבל הצדיקים מלמדים אותנו להיפך: אתה מלא נקודות טובות, אתה מלא טוב! כי אם נכשלת, אז עכשיו תשמח עוד יותר. תראה איזה יצר הרע קיבלת, תראה עם איזה יצר הרע אתה מתמודד כל יום! ואתה במצב הקשה הזה עוד מתגבר ועושה מצוות? אתה עוד צם ביום כיפור? אתה עוד שומר שבת? אתה עוד מניח תפילין שזה הכתר של המלך, מתעטף בציצית שזה הלבוש של המלך? אז ראוי שתשמח יותר ויותר.

להפוך את הירידה לשליחות

אדם עבר עליו ירידות, הוא יכול להחזיר את כל העולם בתשובה. הוא יכול לספר לאנשים: "גם עלי עבר ככה, גם לי קרה ככה", להגיד לאנשים: "תעשה תשובה – קשה לך? אתה לא יודע איך? תראה, אני הייתי שם, באותו מקום שאתה היית, הנה אני עשיתי תשובה, תעשה גם אתה".

כל הירידות שאדם עבר, זה כדי שהוא יהיה מורה דרך. הוא היה בתוך הקליפות והוא יצא, כדי שיראה לאנשים איך יוצאים מהקליפות. כל הירידות שאדם עבר, איפה שהוא עבר, הוא רק היה שליח. הוא רק כמו צוללן שמורידים אותו לעמקי ים, להוציא אנשים ולהציל אותם.

אומר "הנועם אלימלך": יש קליפה שלא נותנת לגאולה לבוא, לא נותנת לגאולה להתגלות, וצריך לדעת איך לשבור את הקליפה הזאת, איך לפצח אותה. כל אדם נמצא בקליפה מסוימת: קליפה של תאוות, קליפה של עצבות, קליפה של "סתימו דמוחין". אם רוצים להכניע את הקליפה צריך להיות בשמחה, כי אי אפשר להכניע את הקליפה רק ע"י שמחה. וכשאדם מחזק את עצמו ומתגבר להיות בשמחה, אז כל העצבות וכל הגלויות וכל הצרות נופלות ומתבטלות.

פרפראות לתורה: כוחה של האחדות

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ... וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ" (דברים כה, יז-יח)

הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא היה אומר: מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק", ומצוות ״תמחה את זכר עמלק״ הסמוכה לה, נאמרו בלשון יחיד. ויש בכך מוסר השכל לישראל, שבכל דור ודור, עמלק היה יכול לנצח את היחיד בישראל שפרש מן הכלל, והענן היה פולטו מחוץ למחנה (כפי שרש״י פירש, שעמלק הצליח לפגוע באותם אנשים - "...כל הנחשלים" שהיה הענן פולט אותם מחמת חטאיהם).

לעומת זאת, המוני ישראל שדבקו זה בזה באחווה וברעות, היה הענן מגן עליהם, והם לא נפלו ביד עמלק. דרך זו צריכה לשמש קו מנחה לנו ולבנינו אחרינו, שכל זמן שישראל יהיו שרויים באחדות, לא תהיה ל"עמלק" (כינוי לשונאי ישראל) שליטה עליהם.

סכנת הקרירות והייאוש

"אשר קרך בדרך" (דברים כה, יח)

"קרך" מלשון מקרה ח"ו, בחינת פגם הברית שזה עיקר היצר הרע. וזהו "קרך" לשון קרירות, היינו שהוא מקרר לב האדם מלהתחזק בתפילה, שצריכה להיות בחמימות דקדושה, בחינת "חם לבי בקרבי... דברתי בלשוני". כי הוא המסית למה שמסית, והעיקר בפגם הברית, והוא המחליש הדעת מלהתחזק בתפילה על זה, מאחר שרואין שזה כמה שצועקין ואינם נושעים ח"ו.

וזהו "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", שהוא מתגבר רק על חלושי הכוח שבישראל. וזהו "ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים", ירא אלקים זה בחינת תפילה שהיא בחינת יראה, כמו שכתוב "יראת ה' היא תתהלל", היינו שאתה עייף ויגע ואינך מתחזק בתפילה שהיא בחינת יראת אלקים. וזה בא ממנו בעצמו שהוא מחליש דעתך.

"והזהירה התורה לזכור זאת היטב, כי צריכין לזכור זאת היטב היטב בלב, כי התגברותו בחלישות הדעת הזאת הוא בלי שיעור, וצריכין לזכור עצמו בכל פעם בגודל האזהרות של הצדיקים אמיתיים, שהזהירונו בכמה לשונות לבלי לייאש עצמנו מן הרחמים בשום אופן." (ליקוטי הלכות, נחלות ד, יא)

סיפור לפרשה: גט או מיתת הבעל

יום אחד נכנסה אישה צעירה לחדר תלמודו של רבי אייזיל חריף, רבה של סלונים, וקראה בעיניים דומעות: ׳צרה גדולה נתרגשה עלי לא מכבר - בעלי, נותן לחמי, עזב בוקר אחד את הבית, ועתה נותרתי כספינה טרופה, המיטלטלת על פני המים׳. רבי אייזיל זימן אליו בדחיפות את הבעל, והחל מדבר על לבו על מנת שישוב לביתו וידור בשלום עם אשתו.

אולם הבעל דחה את כל ההפצרות של הרב, והכריז בתקיפות רבה: ׳אישה זו שנואה עלי, ואין כוחי לדור עמה בכפיפה אחת!׳

׳אם זה המצב...׳ - קרא רבי אייזיל - ׳תן מיד גט לאשתך, ושחרר אותה מעגינותה!׳

הרהר הבעל רגע קט, ואחר-כך אמר: ׳אני מוכן לתת גט לאשתי תמורת מאה רובל...׳

כששמעה זאת האישה, ששהתה בחדר הסמוך, פרצה בבכי מר וקראה: ׳מהיכן אקח מאה רובל? הרי ענייה מרודה אני, ואין לי פרוטה בכיס!׳ רבי אייזיל התרגש מאד מדברי האישה, ובלא אומר ודברים נטל מארון הספרים מסכת קידושין, ופתח אותה בדף הראשון מול עיני הבעל הנדהם.

ואמר לו: ׳קרא בפיך מה שאומרת כאן המשנה: "האישה נקנית (נישאת לבעלה) בשלוש דרכים, וקונה את עצמה (משתחררת מן הנישואין) בשתי דרכים... בגט ובמיתת הבעל". מעתה הברירה בידך לבחור לך, באיזו משתי הדרכים המצויות במשנה תשתחרר אשתך מכבלי הנישואין שבהם היא נתונה בשעה זו...׳ הבעל הסרבן נחרד מאד מדברי הרב, והסכים לכתוב גט לאשתו בלא תנאים.

כוחו של בטחון בה'

מעשה בכפרי אחד, שגר עם אשתו יותר מעשר שנים, ולא נתברך בבנים. אמרו לו כמה ממיודעיו: ״הגיע הזמן שתגרש את אשתך העקרה, ותישא לך אישה אחרת, שתזכה אותך במהרה בפרי-בטן״. אולם הכפרי התמים דחה הצעה זו של מיודעיו, כי חש בשכלו הפשוט שאין זו מן המידה לגרום עוגמת-נפש לבת ישראל כשרה.

פעם התארח בביתו של הכפרי חסיד אחד, שהיה מתלמידיו המובהקים של המגיד רבי ישראל מקוז'ניץ. סח לפניו הכפרי את מרי לבו, וביקש ממנו עצה טובה שתחלץ אותו ממצוקתו. אמר החסיד האורח לכפרי: "אם תשמע לעצתי, השכם נא לפתחו של המגיד הגדול מקוז'ניץ, שכבר החיש ישועה ופדות לכמה וכמה עקרות״.

מיהרו הכפרי ואשתו ובאו אצל המגיד, והתחננו לפניו שיברך אותם בזרע של קיימא. המגיד הזקן התבונן בפני הבאים, ולבסוף קרא אליהם בפסקנות: "אם רוצים אתם בבן, עליכם לשים על שולחני חמישים ושניים זהובים - כמניין ׳בן׳״.

״חמישים ושניים זהובים?!״ - קרא הכפרי בתדהמה - ״הרי זה סכום גדול, המצוי רק בידי עשירים מופלגים. שמא יסתפק הרבי בעשרה זהובים?״ אך המגיד עמד על דרישתו, שעל האיש להביא בהקדם חמישים ושניים זהובים, טבין ותקילין.

בלית ברירה שב הכפרי לביתו, והחל מפשפש אחר מטבעות כסף. לבסוף צבר תיק מלא מעות שסכומן עלה לעשרים זהובים, ובא אצל המגיד. ״יראה נא הרבי מה רב הכסף המצוי בתיק זה!״ - קרא הכפרי בקול תחנונים - ״ויסתפק במספר הזהובים שהבאתי הפעם״.

״עליך להביא חמישים ושניים זהובים״ - חזר המגיד ואמר - ״ולא פחות מזה״.

נשא הכפרי את שתי ידיו כלפי מעלה בתנועת ייאוּש, וקרא לעבר אשתו: ״בואי נלך מכאן, וה׳ יעזור לנו גם בלי המגיד!״. באותו רגע אורו עיניו של ר׳ ישראל, וקרא לעברם בקול בוטח: ״לכו נא לביתכם לשלום, כי קרובה ישועתכם לבוא ממרום״. לא עברו ימים מרובים ודברי הצדיק התקיימו במלואם, כי גדול כוחו של ביטחון בה', הנובע ממעמקי הלב.