סוד הלב הנשבר: הצעקה שבוקעת את כל שערי השמים

שיעור מס' 2 | יום ה' פר' קדושים, כ"ז ניסן תשנ"ה - שיעור בוקר בישיבה

דוד המלך ראה שכל שערי השמים נעולים, עד שהגיעה תפילתו של עני שבור לב ופתחה את כולם ברגע אחד. כיצד זוכים לכוחה של 'תפילה לעני', ומהי העצה למי שמרגיש רחוק משברון לב אמיתי? שיעור מרתק על הכוח לחבר את עצמנו לצדיקים ולמוסרי הנפש.

היסוד של הכל הוא הלב הנשבר. ככל שאדם נמצא למטה יותר, עם שברון לב עמוק יותר, כך הוא יכול לעלות למעלה גבוה יותר. לפעמים לאדם יש פחות שכל, פחות הבנה או פחות חשק, והוא נשבר מזה. שלא יאמר אדם לעצמו: "בסדר, יש לי ויזה לרבי, אני כבר ברסלב, הכל מסודר". אין שום "ויזה" אוטומטית לרבי, לא לאומן ולא לעולם הבא. אלו דמיונות שווא. מה יהיה איתו אחרי מאה ועשרים? עד שאדם לא פותח את העיניים באמת, שום דבר לא זז. זה לא קורה בבת אחת; שוברים אותנו שוב ושוב, כדי שנבנה את הכלים האמיתיים.

שמירת עיניים במסירות נפש

אדם צריך לזכור את הכאב הרוחני שיש בכל ראיה אסורה. אנחנו לא מתארים לעצמנו בכלל מהי המשמעות של שמירת עיניים. היה צדיק נסתר, ר' שמואל שפירא זצ"ל. אם לא היינו רואים את שמואל שפירא, לא היינו יודעים שיש מושג כזה של שמירת עיניים בעולם. היינו חושבים שזה איזה סיפור מלפני שלושת אלפים שנה, ממתן תורה. אבל זה שייך לכל רגע ולכל שניה.

מסופר על סבתו, שכבר מגיל שתים-עשרה בכתה וביקשה חתן כזה. נפל לידיה הספר 'שבחי הר"ן', היא קראה את ההקדמה על גדולתו של הרבי, ולמרות שהגיעה מבית ליטאי, היא אמרה: "אני רוצה חתן כזה". כשהציעו לה את השידוך, המשפחה התנגדה כי הוא היה ברסלבר, אבל היא ראתה אותו בחתונה יושב עם עיניים סגורות ואמרה: "דווקא אותו אני רוצה! על זה התפללתי מגיל שתים-עשרה". אדם יכול לזכות למדרגות של מלאך, כמו שמואל שפירא ששמר את העיניים במסירות נפש, אבל צריך לבכות על זה. לבכות עם שברון לב, בכיות נוראות, על כל פגם ועל כל ראיה.

מעלתה של תפילה לעני

אם אדם לא בוכה, התפילה שלו מתקשה לעלות למעלה. לעומת זאת, הדמעות של העני, אותו אדם ששופך את ליבו בתרעומות לפני השם – אין לקדוש ברוך הוא תאווה והנאה גדולה יותר מהן. הקב"ה מתאווה לשמוע את התפילה הזו. לפעמים הקב"ה לוקח לאדם את השכל בכוונה, משאיר את האמהות עקרות, רק כדי שיבכו. אדם שואל בהתבודדות: "ריבונו של עולם, למה אין לי שכל ללמוד? לתקן שולחן יש לי שכל, אבל בגמרא הראש נסגר?". התשובה היא שהשם רוצה שהאדם הזה יבכה, והבכי הזה יעלה את כל התפילות שבעולם.

משה רבינו היה צריך להתפלל ארבעים יום וארבעים לילה כדי שהשם יקבל את תפילתו על עם ישראל. אבל "תפילה לעני" – זה מתקבל בשנייה אחת. תפילה של עני עם לב נשבר בוקעת רקיעים ומעלה איתה את כל התפילות האחרות.

דוד המלך ראה ברוח קודשו את כל חלונות הרקיע סגורים. כל השערים נעולים. והנה, פתאום מגיעה תפילה של עני, עם תרעומות וצעקות: "למה אני עני? למה אין לי שכל?", והתפילה הזו בוקעת ישר את הרקיע, מפוצצת את כל המנעולים ומעלה איתה גם את התפילה של דוד המלך, שחיכתה שם שעות שמישהו יפתח לה את השער.

דוד המלך מבקש להיות עני

כשראה דוד המלך שרק תפילה של עני בוקעת את כל המסכים, הוא החליט: "גם אני אהיה עני". הוא פשט את בגדי המלכות, ישב על הארץ והתחיל לבכות ולומר: > "תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי" (תהלים פ"ו).

יצאה בת קול ואמרה לו: "דוד, איזו הצגה אתה עושה? אתה מלך שמושל על מדינות, כבשת עד דמשק, אתה כולך אומר כבוד מלכות – איזה עני אתה? מה אתה משחק?". כששמע דוד את הבת קול הזאת, הוא נשבר באמת. הוא הבין שאי אפשר לעשות "הצגות" של עני. מתוך השברון האמיתי הזה, יצא ממנו מזמור אחר לגמרי – מזמור ק"ב:
> "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ".

כאן דוד כבר לא אומר "כי עני ואביון אני", אלא הוא מתבטל לגמרי ומתחבר למהות של העני האמיתי.

סוד ה"הריני מקשר"

נשאלת השאלה, מה יעשה אדם שאינו מרגיש שפלות? הזוהר הקדוש שואל: אדם שיש לו מיליון דולר בבנק, חיתן את כל ילדיו, הכל הולך לו למישרין – איך הוא יתפלל כעני? הוא לא יודע איך להיות שבור.

העצה היא: "ישתף עצמו עם כל העניים". שיאמר לפני התפילה: "הריני מקשר את עצמי לכל העניים שבדור, ולכל העניים שבכל הדורות". ברגע שהוא מקשר את עצמו לעניים, לאומללים ולשבורי הלב, התפילה שלו "תופסת טרמפ" על התפילה שלהם. כשאחד העניים בוקע את חלונות הרקיע בבכיו, הוא סוחב איתו גם את התפילה של מי שקישר את עצמו אליו.

מי שמרגיש שהתפילה שלו לא עולה, שיאמין בכוח הזה. לא צריך מלאכים ולא שרפים; כשאדם עושה עצמו כעני ומקשר עצמו לכלל ישראל, התפילה עולה ישירות. דוד המלך היה עושה ארבעה קישורים: לכל העניים, לכל החסידים, לכל העבדים המעונים, ולכל אלו שמתו על קידוש השם.

להתחבר למוסרי הנפש

הדרגה הגבוהה ביותר היא לקשר את עצמנו לאלו שמתו על קידוש השם. דוד המלך אומר: > "הוֹשִׁיעָה עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹהַי... כִּי אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא".
"נפשי אשא" – זה החיבור לכל אותם קדושים שמסרו את נפשם. בדורנו, אדם צריך לקשר את עצמו לכל ששת המיליונים, לכל אלו שנהרגים על קידוש השם בכל יום. מי שמקשר את עצמו אליהם, מובטח לו שהייסורים שלהם מכפרים גם עליו.

אין לקב"ה "ריח ניחוח" גדול יותר מאשר דור של שמד, דור שבו יהודים מוסרים את נפשם באמונה. כשאנחנו נוסעים לאומן או לקברי צדיקים, המטרה היא להקשר עם אלו שמסרו נפשם, עם נשמות הצדיקים והקדושים. זהו התיקון העיקרי של האדם – שיוכל ללכת בעולם הזה, בין כל הסכנות, ואף אחד לא יוכל לגעת בו, כי הוא מקושר בכל רגע לנצח, לכל אותם קדושים, ובזכות זה נזכה לגאולה שלמה.

---
חלק 2 מתוך 4 — שיעור מס' 2
→ חלק קודם | חלק הבא ←
כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי) | חלק 3 | חלק 4