סוד האכילה בקדושה: כך הופכים יסורים וכעס ליראת שמים

שיעור מס' 2 | יום ה' פר' קדושים, כ"ז ניסן תשנ"ה - שיעור בוקר בישיבה

מדוע לימוד תורה ללא יראה גורם לצער וכעס, וכיצד ניתן להמתיק את הדינים על ידי אכילה בכוונה? שיעור מעמיק על הקשר בין גאווה, קנאת קורח, והכוח העצום של שמחה במצוות לקרב את הגאולה.

מדוע אדם עובר צער בכל יום? שורש הצער טמון בכך שהוא לומד תורה ללא יראה. שלמה המלך אומר: > "יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א, יח). לכאורה, הדעת אמורה להביא שמחה, אך כשהאדם לומד תורה עם גאווה, ללא יראה, הדעת הופכת למקור של כאב. ככל שהוא נהיה 'למדן' יותר, כך הוא עלול להפוך לכעסן יותר, משום שהוא סבור שמגיע לו כבוד.

הכעס והגאווה מביאים על האדם דינים ויסורים. הוא מרגיש שמגיע לו יותר, וכשאינו מקבל זאת – הוא מתמלא בכעס. רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, מלמד אותנו כיצד להמתיק את המצב הזה. העצה היא אכילה בקדושה. גם כשאדם אוכל, עליו לעשות זאת לאט, במתינות, ולהרים את עיניו לשמיים בכל לוגמא ולוגמא. ברגע שהאדם משתוקק לה' יתברך בתוך האכילה, הוא זוכה להמשיך על עצמו יראה, ובכך מבטל את הכעס והגאווה.

כל הצער הוא רק דמיונות

רבינו מגלה בתורה ר"נ, שכל הצער שיש לאדם הוא למעשה רק דמיונות. אין זה צער אמיתי. גם אם חלילה האדם סובל בגופו, עיקר הייסורים נובעים מכך שניטלה ממנו הדעת. הייסורים הם כמו הפרדת הנשמה מהגוף – לוקחים לאדם את השכל, ואז הוא מתחיל להסתכל על העולם במשקפיים עכורים: הוא רואה רשעים מצליחים, הוא רואה עשירים ומתמלא קנאה.

הקנאה הזו היא שורש הייסורים. כפי שנאמר: > "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד... וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן" (קהלת ה, יא). העשיר אינו יכול לישון לא בגלל שהוא רעב, אלא מרוב קנאה – ברגע שהוא רואה מישהו מכובד ממנו, שנתו נודדת.

זה בדיוק מה שקרה לקורח. המדרש מספר שקורח ראה שמכבדים את אליצפן בן עוזיאל יותר ממנו, ומיד החליט שמשה רבינו בודה דברים מליבו. הוא טען: "הכל כאן פרוטקציות". הקנאה העבירה אותו על דעתו עד שהמריד את כל הקהל. משה רבינו ניסה להסביר לו: אצלנו אין ריבוי רשויות. אין לנו עשרה הר סיני ועשרה בתי מקדש כמו אצל אומות העולם, שכל כומר מקים לעצמו כנסייה נפרדת. אצלנו יש תורה אחת ובית מקדש אחד. משה רצה שכולם יהיו בדרגת "ממלכת כהנים", אך קורח לא יכל לסבול שמישהו אחר עומד מעליו.

היראה מגיעה בשעת האכילה

כאמור, התיקון לכל זה הוא רכישת היראה דרך האכילה. היראה היא התרופה ללימוד ללא כיסוי, ל"יוסיף דעת יוסיף מכאוב". מתי האדם מקבל את היראה הזו? דווקא בשעת האכילה.

אנו רואים זאת אצל בועז ורות. בועז אמר לרות שהוא רוצה לראות כיצד היא אוכלת, ובזכות זה ידע אם היא ראויה למלכות בית דוד. ה'שפת אמת' אומר שאם בועז היה נותן לה "עגלות פטומות" ומאכיל אותה ברוחב לב עוד יותר, היה נולד משיח בן דוד מיד. בועז בחן אותה: > "לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם" (רות ב, יד) – הוא בדק אם יש לה את בחינת המלכות, שהיא בחינת יראה.

כוחה של שמחה במצווה

המדרש אומר דבר מבהיל: "אילו היה יודע אהרן הכהן שיהיה כתוב בתורה 'וראך ושמח בלבו', היה יוצא בתופים ובמחולות לקראתו". וכן לגבי ראובן – אילו ידע שהתורה תכתוב עליו "ויצילהו מידם", היה נוטל את יוסף על שכמו ומחזירו לאביו. וכן לגבי בועז – אילו ידע שייכתב "ויצבוט לה קלי", היה מאכילה עגלות פטומות.

ה'שפת אמת' לומד מכאן יסוד עצום: כל אחד היה יכול להביא את הגאולה, אילו היה עושה את המצווה עם עוד טיפה שמחה. אהרן כבר שמח בליבו, אבל אם היה מוסיף תופים ומחולות – הייתה מגיעה הגאולה השלמה מיד, בלי צורך בעשר מכות ובקריעת ים סוף. היינו נכנסים ישר לארץ ישראל ובונים את בית המקדש.

כל שניה שאדם מוסיף עוד טיפה שמחה, עוד ריקוד לכבוד ה', הוא מוריד אש מן השמים. מסופר על תלמידי הבעל שם טוב ועל התנאים הקדושים, שעל ידי ריקוד עם הדסים ירדה אש וסבבה אותם. זה כל ההבדל – עוד סיבוב אחד, עוד ניגון אחד, עוד התלהבות אחת.

הגאולה תלויה בפרטים הקטנים

אדם לא יודע שבכל פרט קטן תלויה כל הגאולה. לפעמים מגיע אליך אורח – תן לו חתיכת דג יפה יותר, תן לו עוד פרוסת לחם, עוד ממרח, תחייך אליו יותר. מהתוספת הקטנה הזו יכולה לבוא הגאולה.

אם ראובן היה מביא את יוסף הביתה, לא היינו צריכים לרדת למצרים כלל. לא הייתה גלות. ה'שפת אמת' אומר שאולי היו יורדים ליום אחד וחוזרים, אבל לא גלות של "ועבדום ועינו אותם". הגלות והעינויים נגרמים כי חסרה לנו השלמות הזו בשמחה ובחסד.

כך גם אצלנו – אם נתחזק טיפה יותר בחסד, באכילה בקדושה, בשמחה של מצווה, נזכה שמשיח בן דוד יבוא מיד. הכל תלוי בתוספת הקטנה הזו של הלב.

---
חלק 3 מתוך 4 — שיעור מס' 2
→ חלק קודם | חלק הבא ←
כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 (נוכחי) | חלק 4