סוד ההתמודדות: כוחו של הכובש את יצרו וסכנת ההנאות בבין הזמנים

שיעור מס' 184 | יום ג' פר' ויקרא, כ"ח אדר תשנ"ט - שיעור בישיבת שערי תורה.

בימי בין הזמנים, ההתמודדות הרוחנית קשה פי כמה מאשר בימי הישיבה. המאמר חושף את מעלתו העצומה של מי שנאבק ביצרו ומתגבר על תאוותיו, ומזהיר מפני הסכנה שבהיגררות אחר הנאות גשמיות, העלולות להשכיח מהאדם את כל תלמודו ולטמטם את לבו.

תמיד היה קשה להבין את מאמר חז"ל: "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים". האם ייתכן שסנדלר, חייט או שיפוצניק שנהנה מיגיע כפיו, גדול יותר מראש ישיבה או מצדיק ירא שמים?

הספר 'עשרה מאמרות' מסביר זאת באופן נפלא: יש אדם שנולד "ירא שמים" – אין לו תאוות, הוא ילד טוב, שומע בקול הוריו ואין לו יצרים רעים כלל. לעומתו, יש בחור שהיצר בוער בו כאש להבה. כפי שאומר רבינו הקדוש, בוערות בו שבעים מדורות של יצר הרע, והוא נאבק כדי לא להישרף מהתאוות.

"כל הנהנה מיגיע כפיו – פירושו שאתה עם הידיים שלך, עם הציפורניים, עם התפילות והבכיות, נאבק כל היום עם עצמך להחזיק מעמד בישיבה." כשאתה שובר את התאוות בעצמך, ולא נותן להן להשתלט עליך, אתה יוצא גדול יותר ממי שנולד ירא שמים ללא ניסיונות.

סכנת בין הזמנים וההיגררות אחר הנאות

כעת מגיע 'בין הזמנים', וכל אחד נאלץ לעבור ניסיונות נוראים. בישיבה, סדר היום שומר על האדם – מגיעים לשחרית בשבע בבוקר ונמצאים במסגרת כמעט שבע עשרה שעות. אך כשחוזרים הביתה, יוצאים לרחוב, הולכים למכולת לעזור לאמא, ורואים מראות אסורים.

החזון איש אומר שזמן 'בין הזמנים' קשה פי שניים משאר ימות השנה. כיצד יכול אדם להחזיק מעמד?

הגמרא במסכת שבת (קמ"ז ע"ב) מספרת סיפור מפחיד על רבי אלעזר בן ערך. הוא היה הגדול מבין חמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, שעליו נאמר כי "לב טוב מכריע את כולם", ואם ישימו את כל חכמי ישראל בכף מאזניים ואותו בכף שנייה – הוא מכריע את כולם.

פעם אחת חלש דעתו, והוא נסע למקום מרפא בשם 'דיומסית', מקום של מעיינות חמים וכרמים של יין בזול. רבי אלעזר בן ערך התחיל להתרחץ במעיינות ולטעום מעט מהיין, עד ששכח את כל תלמודו.

כשחזר, נתנו לו לקרוא בתורה את הפסוק:

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים"

במקום זאת, הוא החליף את האותיות וקרא: "החרש היה לבם".

מסביר הספר 'יד אפרים': אם אדם נגרר אפילו טיפה אחרי הנאות גשמיות – עוד חצי כוס יין, עוד שעה במעיין – הוא עלול לאבד הכל. 'בין הזמנים' נועד להחזיר כוחות, אך אם אדם שוקע באכילה, שתייה וטיולים, הוא יכול ברגע אחד לשכוח לימוד של חמישה חודשים. ולא רק לשכוח, אלא להפוך את האותיות ולהשתבש לחלוטין.

זהירות במאכלות אסורים וקדושת הפסח

לקראת חג הפסח ובימי בין הזמנים, בחורים נוסעים לטיולים, מבקרים קברי צדיקים וקרובי משפחה. כאן טמונה סכנה עצומה בענייני כשרות. אסור לאכול שום דבר שאינו בהשגחה מהודרת ביותר, כמו הבד"צ של העדה החרדית, חתם סופר, הרב לנדא או הרב וואזנר.

ישנם הכשרים רבים שהם רק תוצר של תחרות עסקית, ופעמים רבות המשגיחים אינם מקפידים כראוי. לאחרונה התפרסם מקרה מזעזע על בית מטבחיים בצפון, שבו הרב האחראי לא הגיע, והפועלים הכניסו בשר טרף לתוך אריזות כשרות בטענה של "בל תשחית". אלו דברים מסמרי שיער שקורים כשלא מקפידים על הכשרים של יראי שמים באמת.

רבינו כותב ב'חיי מוהר"ן' שבעניין האכילה חייבים להחמיר עד הסוף, משום שמאכלים שאינם כשרים בתכלית מטמטמים את לבו של האדם. "אדם לא יכול ללמוד ולא יכול להתפלל, כי הוא אכל משהו שאינו בהכשר ראוי."

במיוחד בחג הפסח, יש להקפיד על כל החומרות ומנהגי ישראל. יש להיזהר מ'שרויה' (מצה שרויה), להחמיר כמו כלל עדת ירושלים, ולא להקל בשום דבר. ישיבת 'שערי תורה' קרויה על שם ישיבתו המפוארת של רבי שמעון שקופ, ובישיבה כזו לא מקילים ראש, אלא מחמירים בכל מנהגי הקדושה.

זריזות וניצול הזמן

ההקפדה על קדושה צריכה להתבטא גם בזריזות. אפילו ההליכה למקווה אינה צריכה להיות כמו בילוי באמבטיה. מקווה עושים בדקה – מורידים את הבגדים, טובלים שבע טבילות במשך שבע שניות, ויוצאים מיד.

מסופר על רבי נתן ורבי יצחק, שהיו קופצים מהעגלה הנוסעת, טובלים במהירות הבזק, ורצים כדי להשיג את העגלה חזרה. הכל מתוך זריזות עצומה.

"הזריזות היא הדבר הראשון לכל הדברים. אם אדם לא זריז, אין לו שום דבר."

דווקא ב'בין הזמנים' אסור להיות בטלן או חלמן. החזון איש אומר שבבין הזמנים צריך ללמוד אפילו יותר מאשר בזמן הישיבה עצמו. עלינו לנצל כל רגע, לשמור על קדושתנו, ולהיכנס לחודש ניסן מתוך טהרה, זריזות ועמל התורה.

שיעור מס' 184