סוד הענווה וקדושת הגוף: ממשה רבנו ועד קבר הצדיק

שיעור מס' 204 | שיעור א' - יום ד' פר' עקב, אור לט"ז מנחם אב תשנ"ט - שבע ברכות בחינוך ירושלים

מאמר מעמיק המבאר את סוד ענוותנותו העצומה של משה רבנו, ומקשר זאת לכוחם של הריקודים והשמחה לשבר את הגאווה. דרך סיפור קבורת שרה אמנו, מתגלה הסוד העצום של השארת גוף הצדיק באדמה, המעניק לנו מוח חדש וכפרת עוונות.

כאשר מרים הנביאה שמעה את הנבואה שמשה עתיד להסתלק מן העולם, היא חשבה לעצמה: "מה החטא של משה? אני אציל אותו, אני אוכיח אותו ואסביר לו את הטענות שלו". בסך הכל היא רצתה להוכיח את אחיה כדי שלא ימות. בני ישראל היו אז בקדש, בקצה הגבול. אם לא היו מתעכבים את כל העיכובים, היו מגיעים לגבול תוך יומיים, שהרי דרך של אחד עשר יום הם עשו בשלושה ימים. מרים שומעת שעוד מעט משה ימות, והרי היא זו שהביאה אותו לעולם כשהחזירה את יוכבד לעמרם.

אך האמת היא, שכבר לא היו צריכים את משה. בגיל תשעים מקבלים שער בינה, כל יום מקבלים שער, וכבר הסתדרו בלעדיו. מרים רצתה להציל את משה, אך התורה מעידה:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"

האר"י הקדוש מגלה סוד עצום: משה רבנו היה ארבעים שנה בכוש והיה נשוי שם. אף על פי שהיו אלו נישואים פיקטיביים, רק על הנייר כדי לעשות רושם על כוש, הדבר הזיק למשה וגרם לו שלא ייכנס לארץ ישראל. אדם צריך להיות רק עם בת הזוג האמיתית שלו, ללא שום "נישואים של משחק". על כך דיברו מרים ואהרון, וזה מה שגרם למשה שלא יוכל להיכנס לארץ.

ענוותנותו העצומה של משה רבנו

ממה נהיה משה כל כך עניו? בעל הטורים מסביר דבר פלא על הפסוק בתחילת חומש ויקרא. משה רבנו לא רצה לכתוב "ויקרא אל משה" בלשון חיבה. הוא טען כלפי שמיא: "איך אני יכול לדעת שאתה בכלל מדבר איתי כי אני ראוי לזה? אולי אני בכלל לא ראוי, ואתה סתם מדבר איתי כי מצאת איזה שליח לשלוח לפרעה? הרי גם לבלעם אתה מתגלה!".

משה רצה לכתוב "ויקר", על דרך שנאמר בבלעם הרשע, להגיד שה' נגלה אליו רק במקרה. "אולי אני בלעם מספר שתיים, ובגלל זה אתה שולח אותי לפרעה", חשב משה בענוותנותו העצומה. הוא סירב לכתוב את המילה "עניו" על עצמו. "איזו ענווה יש לי?" הוא טען. לכן, הוא דילג על האות י' במילה "ענו", ואת האות ו' כתב רק כחצי אות.

המדרש אומר שהקב"ה נתן למשה דיו בדיוק כמספר האותיות של התורה. כיוון שמשה החסיר אותיות וכתב רק חצי ו', נשארה לו טיפת דיו. את הדיו הזה הוא הטביע על מצחו, ומזה קרן עור פניו! האור העצום של פני משה הגיע מאותו דיו שנשאר מהחצי ו' שהוא סירב לכתוב מתוך ענווה.

ביטול הגזירה על ידי צעקותיה של מרים

הגמרא במסכת סוטה מספרת שהחרטומים ראו שמושיען של ישראל עתיד למות במים. גם עמרם ראה זאת, וידע איזו נשמה עצומה צריכה לרדת לעולם, נשמה שתוריד את השכינה מהרקיע השני לראשון. באמת, נגזרה גזירה על משה שייזרק למים ויטבע. משה רבנו היה אמור לבוא לעולם רק לשלושה חודשים. עם ישראל לא היה ראוי אז לגאולה, וה' ראה שהם עומדים ליפול לשער החמישים של הטומאה מרוב ייאוש. לכן הוא הוריד את נשמת הצדיק, שמספיק שתבוא אפילו ליום אחד לעולם, כדי להאיר את הנשמות ולתת להם כוח להחזיק מעמד עוד מאתיים ושבעים שנה בגלות.

בכ"א בניסן זרקו את משה ליאור. באותה שעה אמרו מלאכי השרת לקב"ה: "ריבונו של עולם! מי שעתיד לומר שירה על הים, ילקה ביום זה? מי שעתיד לקבל תורה, ימות ביום הזה?". מרים עמדה מרחוק וראתה כיצד זורקים אותו ליאור. אביה ואמה נפלו לייאוש וטפחו על פניה, אך היא, עם הצעקות שלה, הצילה את הילד וביטלה את הגזירה.

לשבר את הגאווה על ידי ריקודים

רבנו נחמן מברסלב רצה פעם לשמוע תקיעת שופר. הוא הלך לחפש, ופתאום ראה בית שבו אנשים קופצים ורוקדים על הכיסאות בקפיצות גדולות מאוד. אמר רבנו: "זה נקרא תקיעת שופר!". אדם לאחר תקיעת שופר חייב לרקוד ולשמוח, ורק אחר כך ירדו לו דמעות מהעיניים. אדם יכול לבכות באמת רק אחרי שהוא נכנס לשמחה עצומה, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה".

כשאדם יודע שהכל ברא לכבודו, הוא מבין כמה הוא רחוק מה'. הרבי מגלה לנו שאם רוצים שהלב ייפתח בתקיעת שופר ושירדו נחלי דמעות, צריך קודם כל להגיע לשמחה עצומה, לקפיצות ולריקודים. כל הבעיה של האדם היא לצאת מהגאווה שלו. גאווה היא כפירה, היא תחושת "כוחי ועוצם ידי". כשהאדם מלא גאווה, השכינה אומרת: "אין אני והוא יכולים לגור במקום אחד", ועוזבת אותו.

איך יוצאים מהגאווה? הרבי אומר שזה נעשה רק על ידי המחאת כף וריקודים. כשאדם מרים את רגליו בריקוד עד שיגיעו ללב, הדבר מכפר על כל העבירות שלו. על ידי הריקודים, ככל שמרימים יותר את הרגליים, כך מרימים את כל צינורות השפע לשורשם, והאדם זוכה לעשירות אדירה ולבנים קדושים וטהורים.

לדון לכף זכות ולקבל בזיונות

הריקודים מכפרים גם על דיבורים רעים. כשאדם מוציא דברים לא טובים על החולקים עליו, עליו לדעת שהם בעצם האוהבים האמיתיים שלו. על ידי ריקודים, אדם מרגיש שמחה ואהבה לכל יהודי. רבנו אומר בתורה קל"ו, שהאנשים שחולקים עליך הם או גדולים ממך או קטנים ממך. על ידי שאתה דן אותם לכף זכות, אתה מעלה אותם לדרגתך או שאתה עולה לדרגתם.

כשאדם דן לכף זכות, הוא צריך לומר לעצמו: "השני הוא צדיק וקדוש, ואני חוטא. למה הוא מדבר עליי? כי אני באמת חוטא, אני באמת פושע, כל מה שהוא אומר זה נכון!". אדם צריך לחכות שיצעקו עליו 'צא טמא', שיתפלל על זה יומם ולילה שיגידו לו את האמת. אם התפילה לא התקבלה ולא צועקים עליו, סימן שהוא לא התפלל טוב. רק מתוך שפלות כזו, ה' ירחם עליו.

סוד קבורת הצדיק באדמה

כל מה שה' ברא לאדם אישה, זה משום שאיש ואישה הם אדם אחד ממש, ויכולים להיכנס לגן עדן עם הגוף ביחד. החתם סופר מסביר שזה מה שהתפלל אברהם אבינו כל ימיו - שייכנס עם שרה לגן עדן בחייהם. לכן הוא לא קנה שום אחוזת קבר מראש. אברהם היה בטוח שהם יעלו בסערה השמיימה כמו חנוך.

כאשר שרה נפטרה, אברהם נותר המום. יש לו מיליארדים, והוא משאיר את שרה בביזיון ומתחיל להתמקח על מערת המכפלה? למה הוא לא קנה לה קבר מפואר מראש? אלא שאברהם הסביר להם שהוא פשוט לא האמין שהם ייקברו באדמה.

אך אז התגלה לאברהם סוד עצום: להשאיר את הגוף כאן בארץ זה הדבר הכי גבוה, יותר גבוה מלהעלות את הגוף לשמיים. אליהו הנביא עלה עם הגוף לשמיים, אבל האבות, האמהות, משה רבנו ורבנו נחמן - השאירו את הגוף כאן. הגוף של הצדיק מאיר בתוך האדמה.

כאשר באים לקבר של צדיק, הדבר מכפר על כל העבירות. קבר הצדיק נותן לנו מוח חדש, בבחינת "מחיתי כעב פשעיך" - מקבלים מוח שאי אפשר לעשות איתו יותר עבירות. וזה מה שנזכה כולנו, להיות דבוקים בצדיקים ולזכות לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 204

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)