סוד ההתחדשות וכוחו העצום של זיכוי הרבים
שיעור מס' 251 | קלטת 251 * יום ה' פר' בהעלותך, אור לכ' סיון תש"ס - שיעור למגידי השיעור לכוללי השד"רים בארץ (בבית הרב) * יום ב' פר' נשא, ב' סיון תש"ס - פדיון הבן (אולם 'חן', קריית צאנז ירושלים)
מאמר עמוק המבאר כיצד זוכים להתחדשות תמידית ולהשגות עליונות דרך מסירות נפש לקירוב רחוקים. דרך סודות הזוהר על עלייתם הרוחנית של אברהם ושרה, מתגלה השכר העצום השמור לאלו שיוצאים ללמד תורה, לברוא נשמות חדשות ולהאיר את עם ישראל.
הזוהר הקדוש (דף ק"ע) דורש על הפסוק:
"מִזְמוֹר שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה"
בכל יום ויום נעשים פלאות ונפלאות חדשים שלא היו מעולם. למי אומרים "שירו לה'"? למלאכים שנבראים בכל יום, שכן בכל יום נבראים יותר משישים ריבוא מלאכים, והם רואים את הנפלאות החדשות.
את הסודות הללו מגלה 'רב מתיבתא' לרבי שמעון בר יוחאי בעליית נשמה. 'רב מתיבתא' הוא חנוך, שעלה לשמיים והפך למלאך מטטרו"ן. עליו נאמר:
"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה"
חנוך מתחדש בכל שנייה ושנייה, מקבל השגות חדשות לגמרי ונעשה דבר חדש. אפילו שהוא כבר "זקן" ושר העולם במשך אלפי שנים, הוא מתחדש בכל רגע בחידוש שלא היה מעולם.
כוח ההתחדשות: להאיר את היהלום
רבנו הקדוש אמר שכל אדם נעצר באיזה שלב, אך הוא העיד על עצמו: "אני לא נעצרתי מעולם, אני תמיד מתחדש, עדיין לא התחלתי לחיות כלל". אדם שמלמד תורה ברבים זוכה לכזו התחדשות, עד שהוא יכול להגיד בכל רגע: "עוד לא התחלתי לחיות". אפילו לאחר פטירתו, מי שיש לו תלמידים ותלמידי תלמידים, נשמתו מתחדשת בכל שנייה.
זהו כוחו של חנוך. במשך שס"ה שנים הוא עבד בהתחדשות בלתי פוסקת. מה היה כוח ההתחדשות שלו? העובדה שהיה מפיץ תורה ברבים ולא נתן לעולם ליפול לאפיקורסות. תפקידו של המלמד הוא להסביר לכל יהודי שהוא בן מלך, ושהגוף אינו אלא קופסה ליהלום. היהלום הוא הנשמה. ככל שהאדם ממעט בפינוק הגוף וצרכיו, כך היהלום שמור ובטוח יותר.
סוד צחוקה של שרה אמנו
לאור זאת, מגלה רב מתיבתא לרשב"י את סוד צחוקה של שרה אמנו בפרשת וירא. הכתוב אומר:
"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן"
שרה זכתה לעלות לעץ החיים וקיבלה דרגות חדשות. היא עלתה לספירת החכמה, הנקראת "עדן", שעליה נאמר "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". זהו סוד המילים "הייתה לי עדנה" – היא הגיעה לעדן העליון. המלאכים העלו אותה בבת אחת לעולמות טמירים ונעלמים, כדי שתוכל להוריד לעולם נשמה קדושה כיצחק.
אם כן, מדוע צחקה? הרי הייתה צריכה להיות ביראה ובהתרגשות! אלא, מתוך ההתעלות האדירה והקפיצה של רבבות מדרגות, נדמה היה לה שרק היא זכתה לעלות לשם. מרוב התפעלות היא שאלה: "ואיפה אברהם? למה אני לא רואה אותו בהיכלות שאני עולה אליהם?".
התשובה לשאלתה נמצאת בתחילת פרשת חיי שרה:
"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל"
בשעה ששרה עלתה לספירת החכמה, אברהם עלה למדרגת 'אדם קדמון'. לשרה לא הייתה כלל השגה בדרגות העצומות שאליהן עלה אברהם.
להיות העיניים של השם
כיצד זכה אברהם להגיע למדרגות אלו? בזכות מסירות נפשו להחזיר בתשובה. הזוהר הקדוש (פרשת תרומה, קכ"ט) אומר: "אילו היו בני אדם יודעים את גודל הערך של החזרת רשעים בתשובה, היו רודפים אחריהם יום ולילה". מי שמחזיר בתשובה נקרא "עיני ה'". הוא הופך להיות העיניים של הקב"ה המשוטטות בכל הארץ, לחפש כיצד להשיב את בניו אליו.
אדם שעוזב את נוחיות ביתו, נוסע מאות קילומטרים לפינות נידחות ומוסר שיעורים כדי לקרב יהודים – הדרגה שלו היא למעלה מכל צדיק. על כל נפש שהוא מחזיר בתשובה, הקב"ה חוקק את דיוקנו למעלה, מחזיק את תמונתו מול פניו, ומוסר לו את כל מפתחות גנזי המלך וסודות התורה. מה שאדם אחר יכול ללמוד בשבעים שנה, המחזיר בתשובה יכול לקלוט ביום אחד, כי מוסרים לו את כל ההשגות משמיים.
זהו סוד הפסוק "וה' ברך את אברהם בַּכֹּל". אברהם לא ישב במערה או הסתגר בישיבה כמו שם ועבר. הוא הלך מעיר לעיר, מכפר לכפר, וצעק: "גוואלד! יש ה' בעולם!". למרות שרגמו אותו באבנים וקראו לו משוגע, הוא המשיך להוכיח את הבריות ולעורר אותם מתרדמתם. בזכות כך, ה' גילה לו את כל סתרי התורה עד סוף הדורות.
לברוא נשמות בדיבור של קדושה
כאשר אדם מדבר עם חברו דברי התעוררות, הוא ממש בורא לו נשמה. רשעים שקועים בתאוות, וכאשר מדברים איתם בקדושה ובטהרה, מפיחים בהם רוח חיים. אפילו על ידי מילה אחת או אות אחת של קדושה, אפשר לברוא רבבות נשמות.
על כל אדם שחוזר בתשובה, הקב"ה מכניס את המחזיר בתשובה לשבעים עולמות גנוזים, ששום אדם לא זכה להם מעולם. אילו היו בני אדם מבינים אילו אוצרות והיכלות הם מקבלים בזכות הקירוב, הם לא היו עוצרים לרגע. הם היו רצים מעיר לעיר, כפי שאדם חולה רודף אחר טיפת חמצן, וזוכים לאריכות ימים ושנים, ולעשירות רוחנית וגשמית.
האחריות על הדור
החובה לצאת וללמד את העם אינה רק זכות, אלא אחריות קיומית. התנא דבי אליהו (פרק י"א) שואל: מי אשם בהריגתם של שבעים אלף איש מישראל במעשה פילגש בגבעה? התשובה המזעזעת היא: הסנהדרין הגדולה ופנחס בן אלעזר.
במקום לשבת בלשכת הגזית בשילה, היה על חברי הסנהדרין לקשור חבלי ברזל למותניהם, להגביה את בגדיהם, ולכתת את רגליהם בכל עיירות ישראל ללמד את העם דרך ארץ. מכיוון שכל אחד ישב תחת גפנו ותחת תאנתו ולא יצא ללמד, העם הידרדר לשאול תחתיות.
הגוף החומרי מושך את האדם למטה. גם למי שיש נשמה גדולה, אם הוא לא שומע דברי תורה ומוסר מדי יום, הגוף משתלט עליו. העבודה שלנו היא ללטש את הגוף בכל יום מחדש, כמו שלוטשים יהלום, כדי להוציא ממנו את התאוות ולהפוך את השדים למלאכים. אם נתפזר בכל קהילות ישראל ונדבר על אמונה, כל עם ישראל יצעק "ה' הוא האלוקים" ואף אחד לא ירצה את היצר הרע.
חלק 1 מתוך 3 — שיעור מס' 251
הירשמו לניוזלטר
קבלו מאמרי תורה והתחזקות ישירות לתיבת הדואר שלכם