הנסיעה לאומן: סוד חכמת הצדיק ופנימיות הנשמה היהודית
שיעור מס' 2072 | (מס' 106) - כ"א כסלו ואור לכ"ד כסלו תשנ"ב
מאמר המבאר את חכמתו העצומה של רבי נחמן מברסלב, אשר כל דיבור שלו היה מדויק ובעל משמעות עמוקה. דרך סיפורים היסטוריים ומשלים, מתבאר ההבדל המהותי בין הניצוץ היהודי שאינו כבה לעולם, לבין תרבות העמים שהיא חיצונית בלבד ואינה משנה את טבעם החייתי.
חכמתו העצומה של הצדיק
פעם אחת הגיע גנרל גדול לבקר את רבי נחמן מברסלב. אנשים תמהו: מה לגנרל גדול ולצדיק? הרי מתאים לו ללכת לבתי גנרלים אחרים, ולא לאיזה רב. אותו גנרל בא למעשה כדי לעשות צחוק מהצדיק. כשהגיע, רבי נחמן קיבל את פניו ונתן לו סטירה בפניו. הגנרל שתק, חזר לביתו ואמר לאנשיו: "רבותי, אני רואה שיש פה עם מי לדבר. אמנם קיבלתי סטירה, אבל אני רואה שיש עם מי לדבר. הוא אדם פיקח, הוא ישר תפס שבאתי לעשות ממנו צחוק".
הגנרל הציע לאנשיו: "תישנו קצת, ומחר בסעודה שלישית נלך לבקר אותו, לראות מה הוא עושה ואיזה דברים הוא אומר". כאשר נכנסו לסעודה שלישית, רבי נחמן התחיל לומר להם את הסוגיה בגמרא במסכת סוכה:
"אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא"
רבי נחמן התחיל להסביר להם את החשבונות ההנדסיים – שהאלכסון הוא הריבוע של המכפלה, ושני הריבועים שיש מסביב, והשורש שלהם. הגמרא אומרת שאמה באלכסון היא אמה ושני חומשים, כלומר 1.4. רש"י מסביר שהגמרא אומרת "תרי חומשי" אך אינה נכנסת לתוך המאיות והאלפיות. רבי נחמן עשה בפניהם את כל החשבון המדויק של העשיריות, המאיות והאלפיות, בעמקות עצומה של יחס השלוש על שתיים.
הגנרל ואנשיו התפלאו מאוד. הם ניסו לעקוב אחרי החשבון שלו, איך הוא פיצח את הנוסחאות, אך בשלב מסוים ראו שהם כבר לא יכולים לעקוב אחריו מרוב עומק. הם ביקשו ממנו שיגיד להם את כל ההמשך של פירוש השורש האמיתי ואת הפתרון המלא. כשהבינו את גודל השגתו, אמרו: "זה חכם מאוד גדול, לא סתם חכם". הם פנו אליו ואמרו: "אנחנו חייבים שתישאר באומן. זה יהיה כבוד לנו שתישאר בעירנו".
ההמתנה לספר והמעבר לאומן
רבי נחמן השיב להם שהוא לא יעבור לאומן עד שיביאו לו את הספר "ארז הלבנון". זהו ספר שחיבר נפתלי הרץ ויזל, ספר של אמונה שכולל בתוכו את כל המדעים שהיו ידועים אז, אסטרונומיה ועוד. הוא אמר להם: "כשיגיע 'ארז הלבנון', אז אני אבוא".
חלפו שמונה שנים, והדבר נשכח מהם. רבי נחמן התגורר בברסלב, והיה לו מנהג שהוא אינו עושה שום דבר נגד דעת אשתו ובנותיו. אם הן לא היו מסכימות למעבר, הוא לא היה זז ממקומו. והנה, הוא ידע שעכשיו מגיע זמן פטירתו. הוא נכנס לאומן בה' באייר ונפטר בי"ח בתשרי, שהה שם כארבעה חודשים ושלושה שבועות. אך כיצד יעברו לעיר אומן?
לפתע פרצה שריפה בעיר ברסלב, וכל ביתו נשרף. כעת כבר היה אפשר לנסוע לעיר אומן. כשפרצה השריפה הוא אמר: "שוין, הגיע הזמן, אני רוצה לנסוע לעיר אומן". ביום ראשון, כשהוא עלה על העגלה כדי לנסוע לאומן, הוא נזכר לפתע לבקש שישלחו לו את הספר "ארז הלבנון". חיכו לזה שמונה שנים! כל דיבור של רבי נחמן זה היה דיבור, אין לו שום מילה מיותרת ושום מילה מופרזת. הוא אמר בזמנו "כשיגיע הלבנון אז אני אבוא לעיר אומן", ובסוף, מיד כשהוא עלה על העגלה, הוא ביקש לשלוח את הספר. עד כדי כך היו מדוקדקים בכל מילה ומילה.
הניצוץ היהודי שאינו כבה
באותה תקופה היו באומן אפיקורסים שנשבעו במשך שנים רבות שלא יזכירו את שם ה'. מדוע? כי האפיקורסים כל פעם היו חושבים "אולי כן יש אלוקים, אולי אין". אבל ברגע שמסתפקים בדבר, סימן שאתה מרגיש שהוא קיים. מכיוון שכל פעם באו להם סתירות ומחשבות מתחלפות, הם החליטו לעשות שבועה שלא להזכיר את השם.
למרות זאת, הם היו באים כל פעם לרבנו ז"ל לבקר אותו ולשמוע ממנו דברי חכמה. ואפילו שכבר נשבעו, אחד מהם, יהושע בער, היה צועק מנהמת ליבו: "יש אלוקים בעולם!"
את הניצוץ הזה רואים גם היום. אנשים שנסעו להודו, למקומות הכי נמוכים, יושבים שם בכל המדיטציות, ופתאום שומעים איזה בת קול שקוראת: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". הם נותנים צעקה, בורחים באמצע מכל ההיכל הזה ואומרים: "זהו, אנחנו עולים לארץ ישראל!". אדם נוסע לפעמים למקומות הכי נמוכים, ושם הוא שומע בת קול שצועקת לו את האמת.
מנגד, ישנם כאלה שגדלו בחינוך רחוק כל כך, עד שאינם מבינים כלל מהו יהודי. היה בחור אחד שביום כיפור הלך למקרר והוציא תרנגולת. אמא שלו ניגשה אליו ואמרה לו: "תשמע, זה לא ילך לך, זה יום כיפור, צריך לשבות, אתה יהודי". אבל הוא לא הבין מה זה יהודי. חינכו אותו כל השנים שיהודי וגוי זה אותו דבר, שיהודי וערבי זה אותו דבר, למרות שהערבי זורק עליו אבנים ויורה בו.
טבעו האמיתי של האדם
על ההבדל המהותי בין ישראל לעמים, מסופר על רבי יהונתן אייבשיץ. פעם אחת התווכחו איתו שרי המלך מפראג וכומר אחד על ברכת "אתה בחרתנו". השרים טענו: "מה זה 'אתה בחרתנו'? היהודים הם פשוט עוד אומה. הם 'עם הספר', אז הם עשו קצת התקדמות מהירה יותר משאר השבטים. לאט לאט כל העמים יתחילו ללמוד קרוא וכתוב, יתפתחו, יבנו חלליות, וכולם ישתוו. אז על מה אתם מתפארים 'אתה בחרתנו'?"
הם קבעו לערוך ויכוח פומבי בעוד שלושים יום, שבו כל אחד יביא את הראיות שלו האם היהודים הם העם הנבחר או ככל העמים. במהלך אותם שלושים יום, השרים שלחו בכל יום מרגלים לראות כיצד הרב מתכונן, אילו מדעים הוא לומד ואילו ספרים הוא מכין. אך הם ראו שהוא פשוט לומד את הגמרא, הזוהר והשולחן ערוך כדרכו. גם ביום האחרון לא ראו שום שינוי בסדר יומו. השרים היו בטוחים שינצחו אותו בקלות, שהרי הוא לא הכין שום דבר.
מרוב שקיעותו בלימוד, רבי יהונתן שכח מהוויכוח. הגיעה השעה שתים עשרה והוא לא הגיע לארמון. המלך שלח אליו כרכרה של זהב. באותם ימים, הבתים היו בנויים על עפר, והעכברים גרו יחד עם האנשים. תוך כדי לימודו, קפץ עכבר על שולחנו של רבי יהונתן. הוא העיף אותו, אך העכבר חזר שוב ושוב. לבסוף, הוא תפס את העכבר, סגר אותו בתוך קופסת הטבק הגדולה שלו, והניח אותה לידו על הספסל.
פתאום דפקו בדלת: "כבר שעתיים איחור! אתה מבייש את המלך!". רבי יהונתן מיד לבש את המעיל, הכניס את קופסת הטבק לכיסו ועלה למרכבה. כשהגיע, המלך נזף בו על האיחור ועל כך שלא הכין כלום, אך רבי יהונתן הרגיע אותו: "אל תדאג, יהיה בסדר".
הם ישבו בהיכל הארמון המפואר, שלו שתים עשרה דלתות. לפתע נכנסה תזמורת מנגנת, וכל דלתות ההיכל נפתחו. מכל הכיוונים צעדו כעשרים חתולים, הולכים על שתיים, לבושים בבגדי מלכות יפהפיים. הם נשאו מגשים עם ליקרים, עוגות וכל המעדנים הכי טעימים, והתקרבו למלך כדי להגיש לו את המטעמים.
כשהחתולים המאולפים התקרבו, רבי יהונתן אייבשיץ פתח בשקט את קופסת הטבק. העכבר קפץ החוצה. ברגע אחד, כל החתולים זרקו את המגשים, שפכו את כל הליקרים והעוגות על פניהם ועל בגדי המלכות שלהם, והתחילו לרוץ על ארבע אחרי העכבר.
רבי יהונתן לא היה צריך להגיד להם שום דבר נוסף. הוא רק הראה להם: אתם שואלים מה זה "אתה בחרתנו"? הגויים יכולים להתעדן, יכולים ללמוד נימוסים, אבל זה בדיוק כמו חתולים שמאלפים אותם. כמו חתול שהוא רואה את העכבר, כך הם שוכחים שהם בני אדם, שהם נבראו בצלם אלוקים.
ראינו זאת אצל הנאצים, שהיו האומה הכי "עדינה" והכי "מאולפת" מבחינה תרבותית, אך הם עשו את הפשעים הכי נוראים. בשנת 1934, עורכי דין שלהם אפילו הגישו בקשה להוציא את המילה "אדם" מהמילון. הם החליטו שאין אדם, הכל חיות, "איש את רעהו חיים בלעו". כששאלו את היטלר ימ"ש איך הוא עושה כך ליהודים, הוא ענה שאצלו היהודים הם כמו צבאים שמותר לאכול. זוהי תרבות שאין בה פנימיות של צלם אלוקים, בניגוד לנשמה היהודית שהיא נצחית וקדושה.
חלק 3 מתוך 3 — שיעור מס' 2072
הירשמו לניוזלטר
קבלו מאמרי תורה והתחזקות ישירות לתיבת הדואר שלכם