סוד אור האין סוף: כוחה של השמחה להכניע את המרה השחורה

*יום ג' פרשת וישלח י"ג כסלו תשס"ד - חלוקת תעודות בשערי תורה חלק ב'

מאמר מעמיק על הדרך לזכות ליראת שמיים אמיתית מתוך שמחה, ועל סוד האור הגנוז שמאיר בחנוכה. הרב מסביר כיצד ניתן להתגבר על העצבות והייסורים המדומים על ידי התקשרות לצדיק והשגת 'אהבה שבדעת'.

העיקר בעבודת השם הוא לזכות ליראה ולפחד דקדושה. יעקב אבינו גילה שאפשר לקבל את הפחד האמיתי רק על ידי שמחה. אי אפשר להיכנס לעומק העניין של יראת השם מתוך מרה שחורה. פחד שמגיע יחד עם מרה שחורה ועצבות אינו פחד אמיתי מהשם.

אדם צריך להתגבר תמיד ולהיות בשמחה, כי טבע האדם הוא להימשך למרה שחורה ולעצבות. לפעמים אדם חושב שמתוך המרה השחורה הוא הופך להיות הצדיק הנסתר הגדול ביותר, אך באמת, הפחד האמיתי מהשם מושג רק דרך התלהבות ומוחין דגדלות.

גדלות הבורא ואור החנוכה

"אי אפשר להכניע את הדמיונות אלא על ידי גדלות הבורא" (ליקוטי מוהר"ן, תורה כ"ה).

כאשר רבינו הקדוש אמר את התורה הזו בליל שבת, הוא בער באש קודש עצומה כל כך, עד שהיה צריך לשים מגבת על ראשו כדי שלא יראו את האש שלו. מי שהיה מסתכל עליו היה יכול להישרף מרוב בעירה, כי נשמתו קיבלה את האור מאין סוף.

רבי נתן מסביר שכל עניין חנוכה מגיע מאור האין סוף. האור הזה יצא מבית המקדש, בבחינת "ויהי אור". האורה נבראה לפני הכל, עוד ביום הראשון של מעשה בראשית. "ויהי אור" – זה אברהם, "ויהי אור" – זה יצחק, "ויהי אור" – זה יעקב. האור נברא תחילה בקדושה, והוא האיר מסוף העולם ועד סופו.

סוד הלחישה והטלית הלבנה

ישנם סודות שמועברים בלחישה. חז"ל אומרים: "כמו שאמרתי לך בלחישה, כך תאמר גם אתה בלחישה". אסור לשנות את התנועה או את הניגון, הכל צריך לעבור באותה לחישה מדויקת. חז"ל מגלים לנו שכביכול הקדוש ברוך הוא התעטף בטלית לבנה, והבהיק אורו מסוף העולם ועד סופו, ואז אמר "ויהי אור" – ונהיה אור.

הכל מגיע מהטלית, מהאור שתמיד מאיר בציצית. כשהשם מתעטף בטלית לבנה, הוא רואה מסוף העולם ועד סופו. וזהו בדיוק האור של חנוכה, האור של מעשה בראשית, "וירא אלוהים את האור כי טוב". לולא שחז"ל דרשו זאת, מסברא לא היינו יכולים להגיד דברים עמוקים כאלה.

פרופורציה בחיים: להתגבר על הצער המדומה

על ידי הנס של חנוכה והאור של שבת, אנו מורידים את אש הקדושה ומבטלים את כל הצער. רבינו אומר על כל העצבות שיש לבן אדם: עד שלא מנתחים אותך וחותכים לך איבר, איזה עצבות יש לך באמת? אדם חושב שיש לו צער כי מישהו דיבר עליו, או כי פיטרו אותו מהעבודה. זהו צער מדומה.

צער אמיתי הוא כאבים פנימיים, כמו צער של יולדת. אישה שמביאה נשמות לעולם עוברת ייסורים נוראים, צועקת מכאבים, וזהו צער אמיתי. אבל אתה? איזה ייסורים כבר יש לך? הרי יש לך את השם יתברך, יש לך את ה"ליקוטי מוהר"ן" ואת "ליקוטי הלכות". כל יצר הרע והייסורים שיש לאדם נובעים רק מחיסרון הדעת.

אהבה שבדעת והתקשרות לצדיק

בתורה ל"ג מסביר רבינו על "אהבה שבדעת". אדם צריך שכל האהבות שלו – האהבה לילדים, האהבה לחברים – יהיו בקדושה ומתוך דעת של השם יתברך. על זה נאמר "או חברותא או מיתותא". חברים אמיתיים הם כמו חבריו של איוב, שאפילו בלי טלפון או מכתב, הרגישו מיד בצער שלו.

כשאדם נמצא בצער, הוא צריך לדעת שהכל חולף. כמו שכתוב בשיר המעלות: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". כל הצער של שבעים שנות גלות נדמה לבסוף כחלום עובר, וכאשר מופיע הצדיק ומאיר את אור האין סוף – מתורצות כל הקושיות.

לקבל "פי שניים" דווקא בשעת הירידה

תלמיד אמיתי צריך להרגיש בעצמו את כל העליות והירידות של רבו. רבינו מסביר (תורה ס"ו) שאת בחינת "פי שניים" אי אפשר לקבל אלא דווקא בשעת ירידה של הצדיק, שהיא בחינת שינה. כאשר הצדיק נמצא בעבודה ובעלייה, אי אפשר לקבל ממנו את ה"פי שניים". דווקא כשהוא כביכול ישן או אוכל, אז הוא מקרין לעולם ואפשר לקבל את אורו.

על זה אמר יעקב אבינו: "מה נורא המקום הזה, אילו ידעתי לא ישנתי". אך באמת, הוא היה צריך לישון כדי להמשיך לעולם את האור העצום שהוא קיבל בארבע עשרה השנים שבהן למד בבית עבר ולא ישן. כמו ענפים באילן שמרגישים את היניקה מהשורש, כך התלמיד מרגיש את הצדיק. השורש אינו יונק כל השנה בשווה, יש זמנים של תרדמת חורף ויש זמנים שהשרף עולה באילנות, אך הכל נועד כדי להצמיח פירות חדשים.

חלק 1 מתוך 3

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2 | חלק 3

קראו עוד

• סוד האחריות הציבורית: מדוע העלייה הרוחנית האישית אינה מספיקה
• סוד הניגון והריקוד: הכוח להמתיק את כל הדינים
• סוד השמירה ברחוב: שדה הקרב הרוחני