פרשת נח - סוד הקרבנות וכוחה של העין הטובה

סוד אמירת הקרבנות ובית המקדש הגנוז

אדם צריך לדעת כשהוא אומר בתפילה את "הקרבנות" הוא צריך לשוות לנגד עיניו את כל בית המקדש. כל בית המקדש נמצא! הוא לא נשרף! הוא לא נחרב! בית המקדש עומד מול העיניים שלנו! הוא נמצא מולנו! שום דבר לא נשרף! שום דבר! שריפת בית המקדש היתה רק אחיזת עיניים! זה היה אחיזת עיניים רק בשביל הגויים!

אומר "העשרה מאמרות" בזמן חורבן בית המקדש הגיעו רוחות ושדים והביאו איתם אבנים! אבני סיד שרופים! הם שמו בבית המקדש אבני סיד שרופים! הכל בשביל הגויים, הכל בשביל להשביע את עיניהם של הרשעים.

אומר הזוהר (שמות פקודי ר"מ ע"ב): האבנים והיסודות של בית ראשון ושל בית שני כולם גנוזים ומאירים! כולם נגנזו!

בית המקדש לא נפגם כי הוא זה! לא נאבדה אפילו אבן אחת! לא נאבדה אבן אחת מאבני ירושלים! לא מירושלים של בית ראשון, ולא מירושלים של בית שני, הכל עומד על מקומו! "כי עין בעין יראו בשוב ה'..." שתבוא הגאולה כולם יראו שהגויים בכלל לא החריבו שום חומה! שום קיר! וכל מה שהגויים החריבו זה רק אותם אבני סיד שהרוחות הביאו איתם, כולם יראו שהכל היה רק אחיזת עיניים.

ולכן אומר ה"עמק המלך" על הגמרא:

"שמעתי שמקריבים קרבנות אף על פי שאין בית מקדש" (מגילה י', א')

הוא אומר – תדעו לכם! עבודת הקרבנות ודאי נמשכת! בית המקדש נמצא! הקרבנות נמצאים! העבודות ממשיכות! אליהו הנביא מקריב קרבנות בבית המקדש! המלאך מיכאל מקריב קרבנות בבית המקדש! כמו שמובא על הבעל שם טוב שהוא ראה את אליהו הנביא קונה כבשים לעבודת בית המקדש.

כשאנחנו אומרים בבוקר את "הקרבנות" אנחנו נותנים כח לאליהו הנביא ולמלאך מיכאל שהם עכשיו הכהנים הגדולים להמשיך להקריב את הקרבנות. באמירת הקרבנות אנחנו ממש משתתפים בעבודת בית המקדש, כשאנחנו מתחילים להגיד את הקרבנות אז מתחילים הכהנים את עבודת הקרבנות, הכהנים מתחילים את העבודה! מדליקים את החטאת, מדליקים את התמיד, כשאומרים קרבנות אליהו הנביא והמלאך מיכאל מקבלים כח להמשיך את עבודת הקרבנות.

כפרת עוונות ומסירות נפש באמירת הקרבנות

כשאדם חוטא אז יש טומאה! והטומאה מגיעה עד לאבן שתיה! עד לבית המקדש! מהטומאה נחרב בית המקדש! ולכן אומרים ב"קרבנות":

"ודמן טעון הזיה על בין הבדים ועל הפרוכת..."

הטומאה הגיעה עד בין הבדים! עד הפרוכת! עד ששרפה את בית המקדש נשרף. "ודמן טעון הזיה על הפרוכת על מזבח הזהב..." למה אין פרוכת? למה אין מזבח הזהב? הכל כי אנחנו כל פעם מטמאים את בית המקדש, אדם פתח את העיניים אז הוא טימא את הכל! אין מזבח הזהב! אין מזבח העולה! אין עזרות! אין שום דבר!

ולכן כשאדם אומר את הקרבנות הוא צריך לכוון הכל על עצמו! "פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים..." מגיע לי שריפה! אני הפרים הנשרפים! כל העניין של הקרבנות זה להכניע את הבהמיות! שורפים את הבהמה ושוחטים אותה. כשמזכירים בקרבנות את השחיטה והשריפה... אז שוחטים אותי, שורפים אותי.

הרב'ה כותב בתורה:

"ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'.."

כשאומרים "ושחט אותו" צריך לכוון שעכשיו הוא נשחט! שוחטים אותו על כל העבירות שהוא עשה, והוא צריך לקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין, סקילה, שריפה, הרג, חנק, ובכוונה הזאת נמחלים לו כל העבירות. אומר התנא דבי אליהו - בין גוי בין יהודי אפילו גוי שיגיד את הפסוק "ושחט אותו על ירך המזבח..." ימחלו לו כל העבירות וכל שכן יהודי.

כשאומרים הפשט ניתוח, כליל לאישים, צריך הכל לכוון על עצמו! מדליקים את החטאת, פושטים את התמיד, זה הכל הולך עלי! פושטים אותי! חותכים אותי! שורפים אותי! קרבן אשם, תודה, שלמים, הכל הולך עלי, לשרוף אותי, לחתוך אותי, להזות את הדם שלי.

כשאומרים את הקרבנות מתחילים לבקוע את כל הקליפות! מתחילים לבקוע את הקליפות של עולם העשיה, הכל מתכפר! וצריך להגיד את הקרבנות לאט לאט במסירות נפש! שאדם אומר "קרבנות" הוא בוקע את הקליפות שהוא ברא! כמו שבבית המקדש תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של לילה, ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עבירות של היום. כך גם שאדם מזכיר בקרבנות תמיד של שחר, זה מכפר לו על עבירות של לילה, וכשהוא מזכיר תמיד של בין הערביים, זה מכפר לו על עבירות של יום.

תנאי הכרחי לקבלת התפילה

אדם עושה עבירות עשרים וארבע שעות, יש לו אין סוף עבירות! הוא צריך לקבל על העבירות הרג, חנק, שריפה, סקילה. אם אדם לא אמר את הקרבנות בכוונה, אז הוא לא עשה שום דבר! ה' אומר – מה אתה בא אלי!? תן לי את זה.. תן לי את זה.. קודם תעשה תשובה! קודם תבקש סליחה על כל מה שעשית בעשרים וארבע שעות! הכנסת טומאה לחלל העולם! מחשבות אסורות, ראיות אסורות.

תגיד קרבנות בכוונה! תכוון "בפרים הנשרפים" אני מוכן שישרפו אותי, אני מוכן שיסקלו אותי, תכוון! תגיד קרבנות בקול רם! כי עצם זה שאתה מקבל על עצמך שריפה, הרג, חנק, עצם זה שאתה מודה שחטאת, אז הכל מתכפר והתפילה מתקבלת.

התפילה מתחילה עם אמירת "הקרבנות". אומר הזוהר – אסור לוותר על הקרבנות! אם אדם לא אמר את הקרבנות התפילה לא התקבלה! הוא לא בקע את הקליפות! הוא לא בקע את המסכים! קרבנות זה הדבר הכי גבוה! הקרבנות באים מעתיקא קדישא, מרישא דלא אתידע, "סילוקא דקרבנא עד אין סוף" קרבנות זה אין סוף! אסור לוותר על שום מילה מהקרבנות! צריך להגיע בזמן לתפילה ולהגיד את הקרבנות מילה במילה, אחרת אומר הזוהר התפילה לא עולה בשום אופן! התפילה לא מתקבלת.

פני מלך: סוד העין הטובה

כשאדם יש לו עין רעה, אזי זה לא טוב, וזה לא טוב, וזה לא טוב, ואי אפשר להאיר בו את אור ה' את הנקודה האלוקית שבו. כשאדם יש לו עין רעה, שם מתחילות הצרות שלו, כי אז העין הרעה של אחרים פוגעת בו. ליוסף היתה עין טובה ולכן שום עין רעה לא פגעה בו. אך כשהיתה לו קצת עין רעה על אחיו, הוא נזרק לבור.

כשאדם מחובר לה', והוא לא נצרך לאנשים, והוא לא נצרך שיגידו עליו דברים טובים, והוא לא מחכה לכבוד, והוא לא מקנא באנשים, אז העין הרעה של האנשים לא תופסת עליו, כי כל מין נדבק במינו! ואם אדם הוא נקי, הוא רק מאמין בה' הכל מה', ומה שה' נותן לי טוב, ומה שה' לא נותן לי זה גם טוב, ואני אבקש מה' שיתן לי, ואני לא מרגיש: אוי, אין לי ולשני יש, ולמה זה קרה לי הגורל הזה. כשאדם הולך עם עין טובה, אז עין רעה בכלל לא נתפסת בו. אבל מכיון שיש לכל אחד עין רעה, אז לכן נתפסת בו עין רעה של אחרים.

עין רעה מתחילה מגאווה, כי כשיש גאווה אז מגיע לי, ואיך זה שיש לו יותר ממני? אם אדם מסתכל לצדדים אז תמיד תהיה לו עין רעה! כי אם יש לו את זה, אז אין לו את זה, ואם יש לו את זה, אז אין לו משהו אחר. ואז תמיד יש לו במי לקנא. כי תמיד חסר לו משהו שיש לאחרים.

אדם צריך לשאוף למצב של - אינו נצרך לבריות. לא איכפת לי מהבריות. לא מהכסף שלהם ולא מהכבוד שלהם ולא מה הם חושבים עלי ולא מה יש להם ולא מה אין להם. אין לי שום צורך בהם לנשמה שלי - אני צריך את ה'! אני מכבד אנשים, אני מארח אנשים, אני עובד עם אנשים, אני מחזק אנשים, אני מתחזק מאנשים, אני לומד מאנשים, הכל. אבל אני לא צריך אותם, אני צריך את ה'! אני לא מסתכל לצדדים. זה קשה! לכן כל כך הרבה מתים מעין רעה.

ובאמת, התיקון של העולם הוא העין הטובה. דוד משיח, יפה עינים, עם עינים כאלה טובות, שאול רדף אותו, אחרים רדפו אותו, והוא לא נגע בהם, ולא האשים אותם, והיה מוכן לקבל את הדברים הכי קשים, ועמד בכל הנסיונות ותמיד הסתכל על כולם בעיניים הטובות שלו. ואפילו שרק משיח ישלים את התיקון של עין רעה, אף אחד מאתנו לא פטור מלעשות כל מה שהוא יכול בשביל לזכות לעין טובה. וכשיש עין טובה, ה' נותן שפע בלי סוף.

סיפור לפרשה: קנא קנאתי לה' אלהי צבאות

הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד ששימש כרב ראשי לעדה החרדית בירושלים, נודע בישראל כקנאי מופלג כלפי הזונחים את מורשת האבות - ויצא נגדם בכל הזדמנות בדברים חוצבי להבות אש, ובתוכחות מוסר נמרצות. פעם בקרו אצל רבי יוסף חיים אורחים נכבדים מן התפוצות. שאל אחד מהם את הרב: מדוע מוכיח רבנו בלא הפוגה רבים מאחינו בני ישראל? והלא דרכם של צדיקים היא להמליץ טוב על ישראל, וללמד עליהם זכות כלפי אלוקים ואדם!

נעץ הרב הירושלמי את שתי עיניו החכמות בפני השואל, ואמר: האמינו לי, מורי ורבותי, בכל יום ויום אני אומר "תהילים" ומתחנן לפני בורא עולם בעד כל ישראל - ואפילו הגרועים שבהם, שהתרחקו מסיבות שונות מדרך האבות. אך כל זאת אינו אלא ביני לבין הקב"ה. אבל, כשאני פונה לבני אדם חוטאים ופושעים, אני חייב להוכיחם ולייסרם בדברים קשים וחריפים, כדי שיחזרו בתשובה מבעוד מועד, ולפחות ימנעו מלהפיל ברשתם אנשים אחרים...

רבי יוסף חיים הפסיק לרגע קט את דבריו הנמרצים, ואחר-כך סיים ואמר: דרך זו שאני נוקט בה כל ימי חיי, היא, לעניות דעתי, דרך החסידות הצרופה: תביעה נמרצת מן האדם להיטיב את דרכו, ולימוד זכות עליו לפני השם יתברך. (בני ציון)

סיפור לפרשה 2: ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה

מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שפעם נגש אליו תלמיד שאובחנה אצלו מחלה, שאימה על חייו, כדי לבקש ממנו ברכה. הוא סיפר ל"חפץ חיים", שהרופאים כבר נואשו ממנו, ואמרו לו ולמשפחתו שהם אינם יודעים מזור למחלתו. ה"חפץ חיים" הקשיב לתלמיד הצעיר, ואמר לו, שייתן לו עצה למחלתו, בתנאי שלעולם לא יספר על-כך לאיש. כמובן שהתלמיד הסכים מיד.

ה"חפץ חיים" הורה לו ללכת לתלמיד חכם מסוים המתגורר בעירה קטנה, והוא יתן לו ברכה, אכן כך עשה התלמיד. הוא מיד פנה לאותו תלמיד חכם, ותוך תקופה קצרה ובאופן לא יאומן הוא החלים ממחלתו. הוא המשיך בלימודיו בישיבה, ובסופו של דבר עקר מראדין, הקים משפחה, וכפי שהודרך, מעולם לא ספר לאיש אודות מאורעות אלה.

אחרי למעלה מעשרים שנה, חלתה גיסתו של אותו תלמיד במחלה מסתורית, לא עלינו. עד מהרה התברר לו שהיא סובלת מאותה מחלה שהוא סבל בעבר, אך מיד הוא נזכר בהבטחתו ל"חפץ חיים" שלא לספר לאיש על דרך רפואתו, ולכן לא אמר דבר לאיש. אולם אשתו, שזכרה שפעם דבר על מחלה מסתורית שסבל ממנה בעבר והחלים ממנה, נסתה לדובבו. אך בכל פעם שדברה על-כך הוא התחמק וסרב לדבר. ככל שנסה לערפל את דבריו, לחצה עליו אשתו שידבר, בתקוה שסודו יעזור להציל את חיי אחותה.

וכך המשיכו אשתו וגם גיסתו, והפצירו בו מידי יום שיגלה להם את אשר קרה לו ואיך נרפא, אך הוא עמד בשלו והסביר להם שזהו סוד שנבצר ממנו לגלות. לבסוף נחלשה התנגדותו, והוא חשב באופן הגיוני, שאחרי כל-כך הרבה שנים שהוא כבר מלא אחר אזהרתו של ה"חפץ חיים" יכול הוא לגלות את סודו. ואכן ספר הוא לאשתו את אשר קרה לו, על הופעתו לפני רבו ועל עצת הצדיק ללכת אל תלמיד חכם מסוים בעיירה קטנה הרחוקה מראדין. אשתו וגיסתו נתמלאו תקוה, אולי תהא זו הצלתן.

אולם, זמן קצר לאחר-מכן החל פתאום להרגיש רע. הוא נבהל מאד, ואמר לאשתו שעליו לנסוע מיד אל ה"חפץ חיים". הוא עשה את הדרך הארוכה בחזרה לראדין אל ה"חפץ חיים" שהיה אז זקן וחלש. ה"חפץ חיים" זכר את פגישתם הישנה והקשיב בשקט לסיפורו של האיש. ואז ענה לו ה"חפץ חיים", בשקט ולאט: "הלוואי ויכולתי לעזור לך, אך מה אוכל לעשות? כשהיתה לך המחלה לראשונה, הייתי צעיר וצמתי ארבעים יום עבורך כדי שתתרפא. היום כבר אני זקן מידי, ואינני יכול לצום כמו אז".

יהודים יקרים, שימו לב. לא רק שה"חפץ חיים" צם ארבעים יום לרפואתו של אותו התלמיד, אלא העמיד את הדברים בצורה כזאת שיראה כאילו הודות לברכתו של תלמיד חכם אחר נתרפא אותו התלמיד... אלו מנהיגיו של עם ישראל, אשרי העם שככה לו.. (לקח טוב)

תפילה לעני