שובו בנים הרב אליעזר ברלנד שליט”א – אתר ברסלב הרשמי הבינלאומי של שובו בנים
מאמרים קשורים
בימים אלו בהם מתחוללת בארץ הקודש מלחמת חרבות ברזל, חשש ואי ודאות בכל עת בה מופעלת האזעקה המפלחת כל לב. מהי העצה הנכונה, וכיצד צריך להתנהג ברגעים מפחידים אלו?
לפניכם כתבה שהתפרסמה במגזין "התחדשות" על תקופה אחרת – שלושים ושלוש שנה אחורה לימי מלחמת המפרץ בהם שררו פחד ואי ודאות נוראיים בארץ הקודש. ותיקי אנ"ש תלמידי מורינו הרב מספרים על מסכות אב"כ, חדרים אטומים והנחיות שגויות שניתנו ע"י ראשי השלטון; מנגד, הגיעו הנחיותיו המיוחדות של הרב, ריקודים להמתקת הדינים ושרשרת התבודדויות, אשר בזכותם ראו תושבי הארץ ניסים גלויים ושמימיים. התפילה של הכהן גדול שהרב אמר להגיד והחתונה השמחה של חתן הרב, ר' מאיר דוד איזק. סופו של צורר. והבית של 'שיר הגעגועים', המתאים לתקופה הרת-הגורל שלנו. ניסי המפרץ – נחמן גלעד
אזעקה אמתית עולה ויורדת, מפרה באחת את השקט. זה הגיע! זה קורה באמת! רעדה בכל הגוף…
כולם אצים לחדר האטום, מנסים להירגע ולהיצמד להוראות חבישת המסכות. זה לא קל, זה בהחלט מסובך. הורים לא יודעים מה עליהם לעשות קודם. הם צריכים לחבוש לעצמם את המסכות, להכניס את התינוק שיישן בשלווה לממ"ט (מנשא מגן לטף) תוך כדי שהוא מתעורר בוכה ומבוהל, ולעזור לקטנים למשוך את הרצועות ולהדקם היטב, ולא פחות חשוב, לבדוק שכולם פתחו את הנצרה – הדרך היחידה לנשום עם המסכות.
תוך דקות ספורות נדמו כולם ליצורים שחורים ומפחידים, הילדים לא הבינו להיכן ההורים נעלמו מאחורי מסכות שחורות ומאיימות. ברקע, האזעקה המפחידה, שחור הלילה, העייפות, הפתאומיות – הכל ביחד יצר עיסה של אימת מוות … ואז נשמע הפיצוץ…
***
אזעקה עולה ויורדת הפעם זה אמיתי, הוא יוצא מביתו ביודעו שהוא חייב לפעול. אבל לא, הוא לא הולך לשגר טילי פטריוט, הוא הולך לרקוד… הוא יודע שזה הדבר שימתיק את הדינים.
***
שלושים ושלוש שנה חלפו מאז פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה שהפכה לטראומה ללאומיות הישראלית. אימת הנשק הכימי והבלתי קונבנציונלי בו איים סדאם חוסיין ימ"ש הכניסה מיליוני אזרחים לסגר מסויט בתוך חדרים אטומים ללא אוויר כמעט בתוך יריעות ניילון, ודבק שאמור להגן מפני גזים רעילים…
ברחובות שררה אימת מוות, האיום היה מוחשי סמיך ומורגש בכל מקום. כולם ידעו שהקצב מבגדד חסר מעצורים, ושצריך להתייחס לאיומיו ברצינות רבה, ומשכך, ככל שקרב תאריך פקיעת האולטימטום מפלס הפחד עלה וגאה.
למעשה, נקודת ההתחלה של מלחמת המפרץ החלה חצי שנה קודם לכן בחודש אב התש"ן. נשיא עיראק סדאם חוסיין יושב על כסא מלכותו ומהתל בעולם כולו. שנים רבות עסק הלה בצבירת נשק והכנת מדינתו למצבי מלחמה בעודו בונה בונקרים תת קרקעיים.
את אכזריותו הידועה לשמצה הביא לפועל בעודו מחסל את כל הנקרה בדרכו, בהם כמאה אלף כורדים, וכל מי שנחשד בעיניו בחוסר נאמנות מוחלט. ואז פולש הוא לכווית וכובש את עיר הבירה ותופס את עמדות הכוח של המדינה בתוך שבע שעות ומשתלט על אוצרות הטבע של המדינה – הנפט, הדבר היחיד שמדינות ערב הידועות בחכמתם המרובה, מסוגלות לעשות ממנו כסף. הזהב השחור הזה העניק למדינה הזעירה מעמד עולמי, וכעת זה בידיו של סדאם חוסיין.
אולם כולם ידעו שכווית היא רק השלב הראשון בתכניתו. סדאם הצהיר מפורשות בנאומים מלאי שחצנות שהיעד הבא שלו היא מדינת ערב הסעודית, מדינה עשירה בנפט. כאן כבר לא מדובר על מדינה זעירה ככווית, סעודיה היא מדינת ענק הגדולה עשרות מונים משטחה של כווית
ומה שמשמעותי בעיקר היא העובדה שערב הסעודית היא המדינה המפרידה בינו לבין היעד העיקרי שלו, התחנה הסופית – ישראל.
כלי התקשורת החרדי היחיד באותם הימים היה העיתון היומי. שום 'צינתוק' לא העביר בדל מידע או איתות חריג. כולם חיכו מידי בוקר לעיתון, בו עקבו בחרדה אחר ההתפתחויות הדרמטיות, מה שהעסיק בעיקר את תושבי הארץ שבאותם הימים זה הידיעות שהגיעו מעירק.
התגובות בעולם
ארבעה ימים לאחר מכן, מתקבלת במועצת הביטחון של האו"ם החלטה, להטיל על עירק סנקציות כלכליות (מזכיר משהו..), ולאחריה התקבלה החלטה נוספת להטלת הסגר הימי על עירק, שיסייע בקיום הסנקציות. בנוסף, יום לאחר מכן, בעקבות איומיו של סדאם על ערב הסעודית ובקשת השליט המלך פהד לעזרה אמריקאית, נשלחים חיילים אמריקנים מהכוחות המיוחדים ופותחים במבצע 'מגן במדבר'. אולם כעבור יום התקבלה החלטה על ביטול המבצע ההגנתי, תחת זאת חיל הים וחיל האוויר האמריקאי החלו להנחית באזור כחות באמצעות מטוסי F15 ונושאת מטוסים בנוסף ליותר מחצי מיליון חיילים המונחתים בערב הסעודית.
בינתיים סדאם מתעלם מכל האיומים, וממשיך לספח חלקים מכווית אל מחוז בצרה, כשהוא מכריז עליהם כ"מחוז ה19 של עירק". מדינות רבות, בהם סוריה ומצרים, מצטרפות לסנקציות על עירק. כולם ראו בו סכנה קיומית לעולם כולו.
האולטימטום
החלטה שהתקבלה באו"ם הציבה לעירק אולטימטום להסיג את כוחותיה מכווית תוך ארבעה חודשים. תאריך פקיעת תוקף האולטימטום עמד על ב' שבט תשנ"א (ה17 לינואר 1991). אם עד תאריך זה תפנה עירק את כוחותיה מכווית, מוטב, ואם לאו, ארצות הברית יכולה להשתמש בכל האמצעים בכדי לאכוף את ההחלטה על עירק.
ככל שעברו הימים, הלכה האווירה והתחממה, צבאות הקואליציה צחצחו חרבות, גייסו חיילים מילואים והעמיסו כלי מלחמה חדשניים על אוניות שהחלו לשוט לכיוון עירק. פרשנים לענייני מזרח התציכון נתחו הלוך ושוב כל תרחיש אפשרי, אולם סאדם לא הניע שריר מול תאריך היעד.
נשק כימי וביולוגי
כתשובה לאימיום נגדו, שלף הרודן העירקאי את הנשק שלו: טילים בעלי ראש נפץ כימי וביולוגי בטווח של מאות ק"מ. "אנחנו נשמיד את תל-אביב בן לילה" צרח ברדיו העירקי, כך הפכה ישראל לבת ערובה בידיו של סדאם. השימוש בכלי נשק בעלי ראש נפץ כימי או ביולגי נחשב בעיני הכלל חצית קו אדום, אך על סדאם חוסין האמינו הכל שהוא מסוגל לכך. בפרט כשהוא מתריס זאת בפני הכל.
הצבא הישראלי, שהיה אז בשיא פיתוחו, כאשר מיטב מומחי פיתוח כלי הנשק הביאו את ראשי המדינה למצב של שביעות רצון שגרם לתחושה עמוקה של 'כוחי ועוצם ידי', מה שהביא אותם להשמיע סיסמאות בסגנון 'אנחנו ערוכים לקראת כל סוג של לחימה', 'אנחנו חזקים בים, חזקים ביבשה, חזקים באוויר", אך המערך הבינלאומי לתקיפה בעירק לצורך שחרור כווית הכבושה, לא נתנה לישראל להצטרף וליטול חלק במערך הלחימה.
כל מה שנותר לראשי המדינה ולקברניטיה היה להכין את האוכלוסייה למצב המלחמה. פיקוד העורף (שבגלגולו הקודם נקרא הג"א) הנחה את הציבור להתמגן באמצעות ניילונים וסמרטוטים ספוגים באקונומיקה. בכל בית היו צריכים להכין את החדר הפנימי מבין חדרי הבית לחדר האטום. את החלונות הוצרכו לכסות בניילון ולהדביק סביבו דבק סלוטייפ רחב בכדי שהגזים הרעילים לא יחדרו הביתה (דבר שהתברר יותר מאוחר כלא יעיל בכלל…). דבק הסלוטייפ קיבל אז את השם דבק מלחמה, שם המלווה רבים עד היום.
המוני אזרחים התנפלו על המלאי בחנויות (כמו בתחילת עידן הקורונה עם המסכות) והמפעלים לא עמדו בביקוש. את הסמרטוטים עם האקונומיקה נדרשו האזרחים להניח במרווח שבין הדלת לרצפה. מוצרי מזון יבשים, בקבוקי מים ומוצרי תינוקות, מלאו את החדרים האטומים, בכדי לספק אפשרות לשהות ממושכת.
וכעת הגיע זמן המסכות. את המסכות היה צריך להתאים לכל אדם בהתאם לגילו. את המסכות קיבלו בסניפי הדואר הסמוכים לבתים, אנשים הגיעו בהמוניהם לסניפי הדואר והשתרכו לאיטם התורים הארוכים, המסכות רק הוסיפו בלב תחושות קשות. הערכה כללה חוברת הוראות שהסבירה את אופן השימוש במסכה. החלק המסוכן יותר היה, המזרק שצורף לערכה, שהכיל אטרופין להזרקה עצמית למקרה של נפילת טיל המכיל גז עצבים. האטרופין היה אמור למתן או אף לנטרל את השפעת הגז. אולם מעצם צורת בנייתם, המסכות לא סיפקו הגנה מלאה לבעלי הזקנים, דבר שעורר דיון ציבורי נרחב.
עבור הילדים חולקו ערכות המגן 'ברדס', ועבור תינוקות היה את ה'ממ"ט'. מושגים רבים שאנשים שמעו לראשונה באותם הימים. הפחד והחרדה מפני הנשק הכימי והביולוגי שיתק את כלל האוכלוסייה.
מלחמת המפרץ
בתאריך ב' שבט תשנ"א (17 לינואר 1999) פקע מועד האולטימטום, וארה"ב בשיתוף הקואליציה שגיבשה, פתחה במבצע 'סופה במדבר'. המבצע החל בתקיפה אווירית מסיבית באמצעות כ700 מטוסי קרב בתוספת תקיפה מהים, בה שוגרו עשרות טילים על מטרות אסטרטגיות בעירק. המטרה העיקרית היתה להשמיד את משגרי טילי הקרקע-קרקע הנייחים במערב. בנוסף, התקיים מבצע לחימה קרקעי בין מאה שעות, במהלכו שוחררה כווית.
בשלב הראשון של התקיפה הושמד חיל האוויר העירקי, ובשלב השני הושמדו מתקני הפיקוד והתקשורת הצבאיים. בשלב השלישי והגדול מכולם התמקדו בפגיעה אסטרטגית בטילי הסקאד ובמשגרי הטילים. הבעיה היתה באיתור הסקאדים שהיו מותקנים באזורי מסתור לא צפויים, חלקם אפילו היו בנויים על משאיות.
באותו יום הודיע שר החינוך דאז זבולון המר, על סגירת כל מוסדות החינוך והציע לאנשים להישאר בבתיהם. בבתי החולים התקבלה הודעת משרד הבריאות להתכונן לגרוע מכל, באמצעות איטום חדרי טיפול ומחלקות חירום, ופינוי מחלקות אשפוז. הרחובות מתרוקנים, החנויות נסגרות, ובבתי הכנסיות אנשים קורעים את השמים בתפילות דומעות. אלפי ספרי תהלים נאמרים.
ברקע נשמעו קריאות ניצחון של הקואליציה העולמית בראשות ארה"ב: "השמדנו את משגרי הטילים של סדאם". רק בהמשך התברר שהם נפלו בפח, ובלעו את הפיתיון שהציבו להם העירקים.
בלי טילים ומסכות
"ליל שישי, אור לג' שבט, כשהפחד והחרדה כובשים כל חלקה טובה, מגיעה הוראה מביתו של מורנו הרב, שאין מה לפחד" משחזר לימים הרה"ח הרב אהרון גלעד מוותיקי שובו בנים. "לא צריך מסכות ולא חדרים אטומים". זו היתה הודעה מרגיעה ומחזקת , הרב אף אמר כי בירושלים לא יפלו כלל טילים!
זמן מה לאחר מכן נשמעת האזעקה הראשונה. טילי קרקע-קרקע מסוג סקאד בעלי ראש נפץ קונבנציונלי נוחתים לראשונה בתל אביב, כאשר הדי הפיצוצים נשמעים בכל אזור המרכז. הפחד והחרדה היו בעיצומן. היו אנשים שמיהרו להזריק לעצמם את זריקת האטרופין שלא לצורך. אנשים שכחו את כל ההוראות של חבישת המסכות מרוב בהלה, והיו כאלו של"ע מתו מחנק או מחרדה. הדיווחים על הנפילות נעשו באמצעים פרימיטיביים, ובהעדר מכמ"ם וטכנולוגיות אחרות, פעלו באמצעות תצפיות לאורך היממה על גגות הבניינים הגבוהים בת"א, כאשר האחראים עוקבים בעיניהם לבד אחר מסלול הטילים, ומודיעים לכוחות החילוץ להיכן עליהם להגיע.
רק שירים וריקודים
הפחד והחרדה היו גם היו, אך לא בכל מקום. מי שהסתובב בצלם של צדיקי הדור, ובפרט בצלו של מורנו הרב שליט"א לא רק שלא פחד, אלא גם היה נסוך באמונה ובתקווה. וכפי שמספר הרה"ח הרב שמואל שטרן ראש ישיבת נחלי נצח: "התמימות והפשיטות של הרב אין בנמצא כדוגמתם. כל מאמר חז"ל, כל דיבור של רבנו זו מציאות חיה, אני זוכר בתקופת מלחמת המפרץ כולם הסתובבו בפחד אימים וכל פעם שהיתה אזעקה היו רצים למקלט, אבל הרב לא כן, כשהיתה אזעקה הרב היה עולה לגג ומתחיל לרקוד! הרי רבנו אומר שריקודים זה המתקנת הדינים, אין מפלט יותר טוב מאשר ריקודים!".
הרה"ח ר' משה לוינזון מעלה אף הוא זכרונות הוד: "התגוררתי אז בסנהדריה מורחבת, והייתי מתפלל שם בביהמ"ד ויזניץ. כשנשמעה אזעקה אנשים עזבו ספר תורה פתוח באמצע הקריאה, וברחו למקומות מוגנים. כך היה המצב בכל הארץ. אבל במקום אחד היה שקט. לא רק שקט אלא לעבעדיג! איפה? בישיבה בעיר העתיקה . שם כששמעו אזעקה, כולם עלו לגג לרקוד, כפי שהרב אמר, שכשיש אזעקה לעלות על הגג ולרקוד".
הרה"ח ר' אברהם אלבז נזכר באנקדוטה מיוחדת: "במלחמת המפרץ הגעתי לישיבה, ראיתי שהרב היה עושה ריקודים על הספסלים במעגלים התפלאתי על זה, אף פעם לא ראיתי מחזה דומה, בכזאת ענווה ושפלות. רב שרוקד על הספסלים… הרב היה אומר: אף טיל לא יפול , אף טיל לא יפגע , הריקודים ימתיקו את הכל".
הרה"ח ר' אהרון גלעד מספר גם על ליל שבת, בו התפללו תלמידי מורנו הרב בבית הכנסת בכולל ברסלב ברחוב חבקוק כשבאמצע התפילה נשמעה האזעקה, וכל הרחוב הפך להיות שומם בן-רגע, התריסים הוגפו והחדרים נאטמו, אך משתתפי המנין של תלמידי הרב יצאו לריקוד על פני הרחוב כולו, כשהם משרים רוגע ושלווה, אמונה וביטחון, על כל התושבים מסביב שהביטו בהם מבעד לחרכי התריסים בהשתאות…
הרה"ח ר' ילון יצחקי נזכר באזעקה שתפסה אותו בדיוק בהיותו בהתבודדות בקבר שמואל הנביא: "באותו היום הרב אמר שיעשו ריקודים כששומעים את האזעקה. נסענו להתבודדות בדיוק שמואל הנביא להתבודד. וכששמענו את האזעקה עלינו למעלה, יש שם תצפית מדהימה, יותר טובה מכל תצפית אחרת באזור, משם ניתן לראות את כל השפלה והמרכז. ראינו איך הטיל מגיע ואיך הוא נופל, ואת טיל ה'פטריוט' שיוצא לקראתו, ואז את שניהם מתפוצצים באוויר – מחזה מרהיב צריך לומר, לולא הנסיבות המצערות. שם על הגג עשינו ריקודים.
"אפשר לומר שזה בעצם האווירה שהרב שליט"א החדיר אז בישיבה, שהריקודים זה הדבר הראשון והאחרון, ממנו צריך להתחיל ובו צריך לסיים בכדי להמתיק את הדינים".
שרשרת התבודדות
בנוסף להמתקת הדינים ע"י שירים וריקודים, תלמידי מורינו הרב שליט"א השתתפו ע"פ בקשת הרב בשרשרת התבודדות, שנמשכה על כל עשרים וארבע שעות היממה, כאשר על כל שעה ישנם לפחות ארבעה אברכים שעושים שעה התבודדות עבור כלל ישראל. הרה"ח רבי נתן הלר, מי שזכה לנהל את הפרויקט החשוב הזה מספר על כך להתחדשות:
"שנת תשמ"ט היתה שנה מאוד קשה לחסידי ברסלב, בה נסתלקו לבית עולמם שלושה מגודלי אנ"ש, הרה"ח רבי בנימין זאב חשין זצ"ל הרה"ח רבי שמואל שפירא זצ"ל ולבסוף מורינו הרה"צ רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל (וכפי שידועה אמרתו המפורסמת של מורינו הרב שליט"א שראשי התיבות של שמותיהם זה שו"ל). הרב שליט"א דיבר על כך שכעת חסרים אנו מגן, וע"כ צריך לעשות את השרשרת התבודדות. היה זה כשחזרנו עם הרב שליט"א משיעור שנמסר אצל הרה"ח רבי אברהם חנניה שליט"א בנווה יעקב. הרב מסר שיעור שלאחריו נסענו עם הרב להתבודדות בשדה שאחרי קברו של שמואל הנביא. היינו מכנים את המקום שם 'שדה הרב', כי הרב היה מתבודד שם
"בדרך חזור הרב אמר לנו, שמהיום צריך להתחיל לעשות שרשרת התבודדות. הרב אמר לי לעשות רשימות, ושבכל שעה יהיו רשומים לפחות כמה אנשים וכך זה התחיל. הרב הרחיב ואמר שיש בזה ענין מיוחד של התכללות, "סוד ההתכללות", שהאר"י הקדוש מפליג במעלתו, כי כשאדם נכלל בדבר הנעשה ע"י כל הקהילה ביחד, כל אחד משלים את זה ויש בזה המתקה מיוחדת. הרב אמר שזה אפילו יותר גבוה משעה התבודדות בשדה בנקודת חצות.
"את עצם הרעיון של שרשרת התבודדות הגה הרה"ח רבי יצחק ברייטר הי"ד. היו לו עשרה תלמידים שעשו שרשרת סביב כל העשרים וארבע שעות היממה. הם התחילו את זה בשנת תרצ"ג עת הצורר הנאצי ימ"ש עלה לשלטון, והשרשרת פסקה רק בשנת תרצ"ט עת פרצה השואה. ראו ממש שזה מה שעצר את השואה מלפרוץ יותר מוקדם, כי כבר בשנת תרצ"ג עת עלה לשלטון התחיל לפרסם את הרעיון הנורא שלו, אך השרשרת התבודדות הזו מנעה את זה
את דבריו ביסס רבי יצחק ברייטר על שיחת רבינו הקדוש בשיחות הר"ן שיחה ע: "ענה ואמר ענה ואמר: שאנו מניחין את השם יתברך שיעשה ויחשוב לגזור גזרות בעולם? (כי אז באותו הזמן נשמע שיוצאין גזרות על ישראל חס ושלום). כי אנו צריכין לקרות את השם יתברך מעסקיו שהוא עוסק בהם, באיזה גזרה וכיוצא חס ושלום, לקרות אותו משם שישליך זאת, ויפנה אלינו למה שאנו רוצים לדבר עמו, לבקש ממנו שיקרב אותנו לעבודתו יתברך. כי כשאחד מישראל רוצה לדבר עם השם יתברך לפרש שיחתו לפניו יתברך, אזי השם יתברך משליך כל עניניו וכל הגזרות שרוצה לגזור חס ושלום, וכל העסקים שלו שהוא יתברך עוסק בהם כביכול, והוא משליך הכל ופונה עצמו רק לזה האיש שרוצה לדבר עמו ולפרש שיחתו לפניו, לבקש מאתו שיעזרהו להתקרב אליו יתברך עכ"ל.
הרב שליט"א ביקש שנדפיס את השיחה הזאת, וכן את שיחות סח וסט בשיחות הר"ן, בהם רבינו מדבר על מעלת ההתבודדות, ונפרסם אותם ונתלה את המודעות הללו בלוח המודעות, בבתי כנסיות, בשול ובעוד מקומות, בכדי שכולם יקראו ויתחזקו בזה. כי זה באמת עת רצון שאין גוזרין אז גזרות. יכולני לספר, שכמה פעמים היה לי דברים שציפינו לישועה, כמו ניתוח של איזה קרוב וכדו', עשיתי שעה התבודדות באותו הזמן, וראיתי המתקה גדולה.
שלוש שעות התבודדות ביממה
ממשיך הרב הלר: "כשהגיעה מלחמת המפרץ, הרב רצה שעל כל שעה יהיו ארבעה אנשים. כשנחשבן, יוצא שהיו שם כל יום תשעים ושש שעות התבודדות. 96 אנשים שרשומים בשרשרת. הייתי מביא לרב כל שבוע את הרשימה והרב היה עובר עליה, וכשהיה חסר מי שיעשה התבודדות באיזה שעה, הרב היה לוקח על עצמו להשלים. הרב אמר לי שיש לו שלוש שעות, שעה בלילה שעה בבוקר ושעה אחר-הצהריים.
"הרב גם ביקש שלכולם יהיו טלפונים, וכשאחד מסיים את השעה שיוודאו שהשני כבר מתחיל. שתהיה חפיפה בכדי שלא ייווצר מצב של זמן שאין בו התבודדות. הרב גם דיבר על כך הרבה בשיעורים. אני זוכר גם שפעם אחת נסעתי עם הרב, הרב ביקש את הרשימה וראה שבין השעה שתים לשעה שלוש זה הזמן שלי, הרב שאל: 'נתן, אתה כבר באמצע השעה? אז ניסע לשדה'. ואכן נסעו חמשת האנשים יחד עם הרב להתבודדות בשדה. ראינו כמה זה חשוב לרב העניין הזה".
תלמידי הרב הקפידו לעמוד בזמנים. מספרים שהרה"ח רבי מאיר מלכה הזמן שלו היה בין שש לשבע בערב, וכשהגיע שבת קודש היה עושה קידוש לפני שש ומיד נכנס לחדר לשעה התבודדות, ורק אח"כ יוצא לסעודת שבת. למעשה כששאלתי על כך את הרב, הרב ענה לי שיש זמנים שאם השעה יוצאת בהם הוא לא צריך לעשות את השעה, וזה, אם זה זמן התפילה או שיעור או סעודות שבת, היות וכוח הזמירות גדול מאוד לבטל גזירות.
ניסי המפרץ – הניסים הגדולים שקרו
ואכן היו אז ניסים עצומים. וממש ראינו איך דברי רבינו בעניין ההתבודדות מתקיימים והדינים מתמתקים. "הממשלה חילקה אז מסכות אב"כ, אולם לאחר מכן התברר שהם היו יכולים להגן רק על 20% מה מהאוכלוסייה. לבסוף בכלל לא היה נשק כימי או ביולוגי. אמרו גם אז שהיה נראה שמישהו בכוונה רצה להיכנס למערכה, בכדי להכניע את הרודן הבגדאדי וככה גם להרוויח את אוצרות הנפט שלהם. לצורך כך היה צורך באמתלה של נשק כימי וכדו' שיכול לסכן את שלום העולם, וממילא הברירה היחידה היא להיכנס לשטחו ולהכניעו.
אבל גם ללא הנשק הבלתי קונבנציונלי, סדאם זרק טילים שסכנתם היתה עצומה. כל טיל כזה הכיל 250 ק"ג חומר נפץ, טיל באורך שבע עשרה מטר [גבוה יותר מבניין בן ארבע קומות]. טיל כזה נכנס בבניין מתחילתו ועד סופו ומחריב אותו. וזאת יש לזכור שאנשים לא שהו במקלטים אלא בחדרים בבתים "לפי ההנחיות" (מזכיר משהו…), וזאת מחשש מפני גז רעיל ומסוכן, ואז שהות במקלט מסוכנת. לכן כולם נשארו בבתים. טיל שכזה הנופל על בניין היה צריך ח"ו להיגמר במספר רב של הרוגים ופצועים ה"י, והנה בניסי ניסים לא קרה כלום. זה היה בלתי נתפס, אנשים יצאו מתוך הריסות בניין שלם שקרס, מנערים את הבגדים מאבק וחול ואין כלום. היו גם הרבה תמונות של אנשים שיצאו מתחת קורות בטון ענקיות בריאים ושלמים.
תפילת הכהן הגדול
"הרב אמר אז להגיד את תפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים (המובאת במחזור) על אנשי השרון שלא יהיו בתיהם קבריהם (כי השרון היה שטח של אדמה וחול והבתים יכולים היו להתמוטט). הפלא היה שאכן רוב הטילים שנפלו היו באזור השרון – ת"א והשפלה!!
הרב הלר: "היה שם גם את הנס העצום של 'צומת הגז', מקום ממנו נמשכו צינורות גז לכל אזור השרון. בעברי למדתי קורס חבלה, ושם למדתי שקילו גז שווה לקילו דינמיט, אם מפוצצים עם גל הדף, הוא מתפוצץ ויוצר הדף עצום. דינמיט למשל זה לא חומר שנשרף, ואילו גז הוא גם מגדיל שריפה, כי הוא חומר דליק, וגם, אם יש הדף, הוא יוצר עוד ועוד פיצוצים. כעת נבין מה היא הסכנה שיפול טיל על צומת הגז. אם מקום כזה היה סופג פגיעה ישירה כשהוא מלא בגז, זה היה חלילה מבעיר את כל אזור השרון, היות והצינורות הם תת-קרקעיים של גז, ועם ההדף זה היה יכול ח"ו ליצור תגובת שרשרת של פיצוצים בכל אזור השרון, ואת התוצאות הקטלניות ח"ו קל לדמיין.
"הנס העצום היה, ששבוע לפני המלחמה, עקב שיפוצים, רוקנו את כל הגז מהצינורות, והטיל שאכן נפל שם ברחמיו של הקב"ה לא עשה את מה שתכננו שונאי ישראל – שהיו מדויקים במטווח הטילים שלהם – שיקרה. אפשר לומר" אומר הרב הלר, "ששרשרת ההתבודדות והריקודים מנעו את שרשרת הפיצוצים שיכלו חלילה לקרות".
לפי פרסומים אחרים, האחראי על צינור הגז ראה את נורת התקלה מהבהבת. הוא ניסה לחפש פה ושם, ולא מצא דבר שיכול לגרום לתקלה, אולם משראה שהנורה ממשיכה להבהב סגר את ברז הגז, וכך נמנע האסון בחסדי ה'.
להחזיק חמש טון בידיים
בבניין אחד שספג פגיעה ישירה הקירות התחילו לקרוס, והאשה שגרה שם תפסה בידיה את התקרה ברצותה להציל את הילדים שלה שהתקרה לא תקרוס עליהם. ככה היא החזיקה עד שבאו צוות החילוץ וחילצו את כל הילדים, ואז אמרו לה שהיא יכולה גם כן לצאת. ברגע שהיא אך יצאה, התקרה כולה נפלה והכל קרס. אמרו אח"כ שע"פ ההערכות, היא החזיקה בידיים שלה כובד של חמש טון!!
סיפור ניסי נוסף שהתפרסם היה, על בניין בן חמש קומות שטיל נכנס לתוכו, ירד את כל הקומות, ואילו בקומת קרקע היתה חנות של ספרי קודש, ועל הדלפק גם היו מונחים ספרי קודש, והטיל נעצר שם עם הפנים למטה ליד הדלפק ולא התפוצץ!
ריקודים על הגג
באותו הזמן הרב שליט"א חיבר את הבתים בשיר הגעגועים: "בלי טילים ומסכות רק תהילים ומסכתות. בלי מקלטים וחדרים אטומים רק לבקוע לבבות האטומים. בלי מלחמות ואזעקות רק לשבר הלבבות".
"ההנחיה של הרב היתה, שכששומעים אזעקה עולים לגג לרקוד. מי שמכיר את הגג בעתיקה, זה רחבה גדולה יחסית, והיתה תזמורת שלמה על הגג. אחד מאנ"ש ר' משה (גיסו של ר' ניסים גואטה) שהיה מתופף בחסד עליון, הביא מערכת תופים מקצועית והניח אותה על הגג. הביאו לשם גם רמקולים בגודל של בן אדם… וכאשר אך נשמעו אזעקות, כל האברכים עלו. זה היה בערב אחרי תפילת ערבית,. בגג רקדו כל האברכים, כשהם רואים את השכנים הערבים מחלונות בתיהם עם מסכות, ומביטים עלינו כעל משוגעים שאנו רוקדים בכזה זמן… היו שם ריקודים סוערים עם כל הלב.
"היתה שם תזמורת מלאה: תופים, חצוצרה קונטרה-בס, צ'לו שר' דניאל בלט היה מנגן עליה, ואילו ר' אברהם לייב בורשטיין היה על האורגן. התזמורת התמקמה בפינה, וכל הרחבה היתה לרוקדים.
"באותה תקופה מורינו הרב שליט"א התגורר בשכונת הר-נוף. השכנים שם סיפרו, שבכל פעם שנשמעה אזעקה הרב שליט"א היה עולה לגג ועושה שם ריקוד. היו כאלו שהתקשרו למשטרה לדווח על כך.
"מהגג ראינו כמה פעמים את הסקאד כשהוא עף ומנמיך טוס, וכנגדו יוצאים טילי פטריוט, וברוב המקרים מפספסים אותו… או שחותכים אותו, ואז נהיה במקום טיל אחד שני טילים. טילי הפטריוט לא עשו את העבודה. הרב שליט"א כינה את הפטריוט, 'מרק פטריות' – זה מה שהטיל היה שווה.
"כי האמת היא שהמדינה היתה חסרת-אונים ממש. גם הם הבינו שאין להם שום פתרון, עד ששמיר, ראה"מ דאז, עשה ישיבת ממשלה, והחליט להתכנס בבית הכנסת מרכזי לאמירת תהילים. זה היה ממש הכנעה גמורה לכל ה'כוחי ועוצם ידי'. ובאמת, כפי שהזכרנו היו ניסים עצומים.
"בירושלים לא נפל שום טיל, כפי שהרב שליט"א אמר מתחילה, וכן בבני ברק עצמה לא נפל שום טיל. וכולם הזכירו את דבריו של החזון איש זצ"ל [שנפטר ארבעים שנה לפני כן] שאמר שכל זמן שישמרו שבת בבני ברק לא ייפול בה שום טיל ולא יתפוצץ שום מטען חבלה".
מספר הבתים והדירות שנהרסו במלחמה זו היה כשבע מאות, ובנוסף, למעלה מעשרים מבני ציבור, וכן עוד כמאתיים חנויות שניזוקו או נהרסו, ומכל הכמות הזו היה רק הרוג אחד!!! גם אותו הרוג לא נהרג מפגיעה ישירה, אלא עף מההדף של הטיל, נמחץ על בית וקיבל מכה חזקה. אותו אדם היה מתסיס נגד הדת והיה נוסע בכוונה בשבת ליד בית הכנסת, והשבת 'שילמה' לו. במלחמה זו נפלו שלושים ותשעה טילים, והיו שאמרו שזה כנגד ל"ט מלאכות שבת.
"האנשים הנוספים שנפטרו באותו הזמן, היו כתוצאה מחרדה או מהתקף לב מהפחד, או ל"ע ילדים שנחנקו מהמסכות (שמו להם את המסכה בלי לפתוח את הפקק), מהמסכות כבר מתו יותר מאשר מהטילים עצמם. היה אחד שנפל טיל על ביתו והלך לגור בבית חמיו, וגם שם נפל טיל. אמרו אז בהלצה שהטילים רודפים אחריו… היו גם צוחקים על כך שבין האזעקה הראשונה עד לאזעקת ההרגעה, עד שתדעו מה קרה, נשמיע לכם מוזיקה להנאתכם…"
"ובאמת כמו שאמרנו, הם היו חסרי אונים לגמרי. מה שעזר זה רק הריקודים ושרשרת ההתבודדות. כדברי רבנו בשיחה ע' המובאים לעיל, שכשיהודי עושה התבודדות הקב"ה משליך את כל ענייניו וכל מה שרוצה לגזור ופונה עצמו רק לזה האיש. וכדברי רבנו בשיחה ס"ט: "זמרו למי שמנצחים אותו ושמח, כי צריכים לנצח אותו יתברך כביכול. כי אע"פ שנדמה לאדם שה' יתברך אינו רוצה לקרבו מחמת שקלקל הרבה, וגם עכשיו לא מתנהג כראוי כרצות ה' ית', אע"פ כן צריך האדם לחזק עצמו ביותר ולהשתטח עצמו לפניו, לפרוס כפיו אליו ית' שירחם עליו ויקרבהו לעבודתו… כי אעפ"כ אני רוצה להיות ישראלי. נמצא, שהוא רוצה לנצח את ה' ית' כביכול. וה' ית' יש לו שמחה מזה שמנצחים אותו.
ובשיחה ס"ח: "הזהיר מאד כמה פעמים על ענין השיחה בינו לבין קונו וכו', כי מי שירגיל עצמו לנהוג הנהגה זו בכל יום, על כל פנים שעה אחת, בודאי יזכה להתקרב אליו ית' באמת".
אמרו אז, רמז מליקוטי הלכות (חו"מ ח"ב) דף קס"ד – אותיות סק"ד. ר' נתן שם כותב מעניין ההבלים הרעים שמתפשטים באוויר, ושיש זמן שצריך לקיים את הפסוק "לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדיך".
חתונה במלחמה
חתונות רבות התבטלו, וגם אלו שכן התחתנו אז, ערכו את החתונות בצהרי היום. הם היו קטנות, מהירות ואפופות פחד. אך בשובו בנים, אין פחד. כך התקיימה חתונת בתו של מורנו הרב שליט"א עם חתנו הרה"ח ר' מאיר דוד איזק באולמי אורה.
"חתונה התקיימה בתאריך ז' באדר, שבוע לפני סיום המלחמה והיתה שם שמחה עצומה. ר' שמעון ביטון הכין טיל סקאד גדול מנייר, ואנ"ש רקדו עם הטיל בשמחה פורצת גבולות, ואף הרב שליט"א רקד עם זה", מספר ר' מאיר דוד איזק.
החתונה התחילה בשעות הצהריים המוקדמות לטובת האורחים שהיו צריכים לחזור לבתיהם, אולם נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, בשמחה גדולה ומיוחדת.
שמחת פורים תשנ"א – סיום המלחמה
בעוד ישראל מופצצת מידי לילה, המשיכו מדינות הקואליציה לשפוך אש וגופרית על צבא עירק. אחרי האולטימטום הראשון הגיע גם השני. וכשראו שגם אחריו הרודן האכזרי לא מתכוון לסגת, החלו פעולות שהכניעו את הצבא העיקרי. לאחר שספגו אבדות קשות בנפש וברכוש, נאלצו העירקים לסגת מכווית, לא לפני שהבעירו את כל בארות הנפט שבשטחה.
פורים של שנת תשנ"א היה ליום חג כפול ומכופל. לאחר חודש וחצי, המלחמה הגיעה לסיומה הרשמי. ביום בו נהפך היגון לשמחה והאבל ליום טוב. דמותו של המן הרשע הומחשה בדמותו של העריץ מבגדד, והפעם, המסכות היו מסכות של שמחה.
נשיא ארה"ב, בוש, הודיע על סיום המלחמה ועל גירוש הכוחות העיראקים מכווית. סאדם התחייב לפרק את מתכני השיגור, ולעצור, וכן להשמיד את הפיתוח הנשק להשמדה המונית, ולהיות תחת פיקוח של האו"ם.
אומנם, התוכנית הראשונית היתה למוטט כליל את שלטון סדאם חוסיין, אך נשיא ארה"ב לא רצה לסכן את חייליו והעדיף לסגת מעירק.
סופו של סדאם חוסיין הגיע רק כעבור עשרים וארבע שנה, במלחמת המפרץ השניה, אותה פתח הנשיא בוש השני, לאחר פיגוע ה11 בספטמבר. פרס כספי גדול הוצע על ראשו של סדאם חוסיין, שלבסוף נתפס מתחבא באחד מהבונקרים שבנה לו, כשהוא מגודל שיער פרא וכל מראהו משדר הזנחה.
שלוש שנים לאחר מכן, לאחר סיום משפטו, הוצא להורג בתליה. כן יאבדו כל אויבך ה'.
אכן, כמו שאמר מורנו הרב שליט"א 'בלי אטום ומלחמה גרעינית, רק להאמין בהצדיק האמיתי' בכוח האמונה בצדיקי האמת ניצל עמ"י מכל מזימות אויביו וכדברי רבי נתן שהאמונה בצדיקים היא יסוד היהדות, וכך ממתיקים את כל הדינים.
